0
------- בימים שכאלה, גואה בי העצב עד מאד, עד אל ראש שמחתי שאף היא כמתעקשת לשלח בי גליה. והעצב והשמחה אחזוני כך, זה מכאן וזו מכאן ונפשי כאותה מטוטלת נעה הנה ושם, בשעון שליבו נחלד זה מכבר, ברגיו הזעירים חופשיים ברובם, וקפיציו חורקים והוא אינו יודע עוד לאמר את השעה המדויקת. רק את הזמן אומר. ------- הלנה היפה ישובה מולי. שעונה לאחור, שערה פזור על הכרית הגדולה, רגליה שלוחות לאורך הריפוד הרך. עת מנוחה. ובין מקום מושבה לבין היותי, שולחן רבוע גדול מידות , עליו מונחים ספלי קפה ומונחת גם עוגה. סובב אותנו מרחב של שקט. של נשימה. כמו שעת רצון. מתוך הא ודא ששוחחנו בהם, קראה אותנו אליה רוח של בית. והיינו מתבוננות – הנה קירות, חלונות, ריצפאות, שער ותקרה. הנה אור בא ויוצא בבית, אף לחושך יש בו מקום. חפצים יש בבית, חפצי תשמיש, חפצי נוי, חפצי אדם. כן, אנשים דרים בבית, בין הקירות, מתהלכים על הריצפאות. עושים בו, בבית, כבתוך שלהם. ------- יש שאומרים לי – הנה ביתך, שלך. התקיני בו כרצונך, התהלכי ובואי בו כאוות נפשך. ואני באה בו באותו בית, מתקינה ומקשטת, מתהלכת בין כתליו, נושמת ריחו עד פינותיו. ואין נפשי מתאווה ואין בי הֶרְגש של בית. ------- ויש גם בית שאין ניתן לראותו בעין של חוץ. בית עשוי חומרים משתנים. גם אותו יש לבנות מן המסד, והוא בית של הֶרְגש. וטפחותיו אינסוף. ואחרי זה הבית, תרה אני, נעה ונדה מקצותיי עד קצותיי. ------- |