חשבתי שאני משוגעת ולבד, מסתבר שלא... מאמר קצר, שכתוב נפלא ומסביר הכל!!!
קריאה נעימה, מיכל

המלחמה על זהות ישראלית ומה שנשאר ממנה בחו"ל

פורסם בדה מרקר     www.themarker.com
טדי סייבל  08/11/2009
לפני שלוש שנים בדיוק ארזתי את עצמי, את בעלי ואת נועם שלנו ועלינו על מטוס לאמריקה. המטוס והטיסה עצמה היו פרט שולי למה שבא אחר כך - ולימים הפך להיות המלחמה הפרטית שלי. מלחמה על זהות יהודית וישראלית ומה שנשאר ממנה אחרי שלוש שנים באמריקה.

מי בכלל תיאר לעצמו שזה משהו שאצטרך להילחם עליו. המובן מאליו בישראל הופך לסימן שאלה בגלות, ותובע תשובות ברורות לשאלות שבארץ נשמעות מיותרות לחלוטין. מה קרה שנועם חוזר יום אחד מבית הספר ומפסיק לענות לי בעברית ועונה רק באנגלית? מה קרה שהריש שלו מתחילה להישמע כמו אפצ'י? איך קרה שאין לו מושג מה זה סוכות, ובגיל 8 הוא לא מסוגל לפזם ולו שיר אחד בעברית. איך כל זה קרה לנו.

וכך, במודע או שלא, עם הנחיתה באמריקה, פצחתי במלחמת חורמה, מקודשת ופרטית על שימור הזהות היהודית והישראלית שלי. חשבתי שזה יהיה פשוט וקל - וטעיתי. בגדול. זהות לא קונים במכולת. זהות היא לא ברת החלפה. משמעות הזהות היא להכיר בעובדה שגם אם האנגלית שלך ממש מצוינת ויש לך אזרחות אמריקאית ומלא חברים אמריקאים, הם אף פעם לא יבינו מה זה לעמוד בצפירה ביום הזיכרון. או להבדיל אלף הבדלות לנגב חומוס. לפתוח את חלון המכונית ברמזור אדום ולשאול איך מגיעים לצומת קסטינה. לדפוק לשכן בדלת ולבקש סוכר. או ביצים. לקפוץ לקפה מבלי לתאם שבוע מראש. לשבת ברכבת ולבקש מהאיש שיושב לידך את החלק מהעיתון שהוא לא קורא. לצחוק עד דמעות מ"גבעת חלפון אינה עונה". או משייקה אופיר עושה את אבו זאכי. ללכת ברחוב. דבר כל כך פשוט בישראל וכל כך בלתי נתפס באטלנטה.

תמצית הישראליות אינה במה שנאמר, אלא גלומה בתוך מה שלא נאמר. במובן מאליו. בצירופי מילים פשוטות שזר לא יבין אותן: לא כל כך; אחרי המבול; היה אחלה; זהו זה; יהיה בסדר - גם כשאנחנו יודעים שמדובר במשאלה.

ההתמודדות עם משבר ההגירה היא בין השאר לקבל ולהפנים שאני לא חייבת לצחוק מהבדיחות קרש שלהם. להשלים עם העובדה שזה תמיד יהיה הם ואנחנו. לא להתבייש לבקש פירוש למילים שלא מבינים. לא, אני לא מטומטמת אני אומרת לעצמי, אני פשוט ישראלית.

למדתי שאני תמיד ארגיש שלווה מתוקה עוטפת את נשמתי ביום שישי אחר הצהריים והם לעולם לא. למדתי שאין להם קצה של מושג מה זה חברים. מהצבא, בני כיתה מהקיבוץ, חברים מהגרעין בנח"ל או חברים מהתיכון. החברות הכי צפופה שלהם היא מהקולג' וגם זה בדרך כלל לא מחזיק חיים שלמים.

ככל שנוקפות השנים ואני עדיין כאן, השלמתי עם העובדה שאני תמיד אהיה טדי הישראלית. תמיד אהיה קצת יותר חוצפנית והרבה יותר יצירתית מהם. אני לעולם אהיה יהודייה בארץ של נוצרים. אני תמיד אשאר אדישה לכריסמס שלהם ואין לכם מושג כמה זה קשה נוכח מראה הקישוטים המזעזעים שהם תולים על הבתים שלהם לכבוד הכריסמס. קישוטי יום העצמאות שלנו, בטלים בשישים לעומת מה שהם תולים על הבתים שלהם לכבוד החג הזה. הפקות של תאורה, זרי פרחים מפלסטיק כמובן ושלל אביזרים דוחים. פשוט לא להאמין. חברת חשמל הייתה צריכה לבנות כאן עוד תחנת כח בשביל להחזיק את הפקות התאורה הללו.

לקח לי שלוש שנים להעיז לכתוב, לתרגם את הסערה שבתוכי למילים. לשתף אותכם במשבר ההגירה שלי. להעיז לספר לכם את כל האמת על אמריקה. זה לא מה שאתם חושבים. בכלל לא.