השינוי הגדול הגיע בצבא.
בתפקידי החשוב והמכריע בקריה כמש"קית בטחון שדה, סייעתי לכוחותינו בעריכת תחקירים ביטחוניים לחיילים שנכנסו לתפקידים מסווגים. רק עם המעבר ממדי ביה"ס למדי הצבא הבחנתי לראשונה בהבדל שבין ילדי ביה"ס לשאר האוכלוסייה. בעוד שילדי ביה"ס נהנו להם מחופשות ערב החג, החג עצמו, איסרו החג ואיסרו-איסרו החג (יש כאלה בירושלים שלא הספיקו לחגוג את החג השני...), נאלצתי בפעם הראשונה לבלות את החג במילוי תפקידי.
אבי ואמי עובדים שניהם בתאגידים סמי-ממשלתיים, כך שכל שנות ילדותי ביליתי את החגים עם הוריי שהיו גם הם בחופש מהעבודה. ולפתע פתאום, נידונתי להגליה לעבודה בעוד שארית משפחתי זוכה להישאר בבית. ההנאה כבר לא הייתה שלמה. קדושת החג נפגמה. במיוחד אני זוכרת את חג פורים הראשון שבו לא התחפשתי. מבחינתי, היה זה עוד יום רגיל. רק מראה הילדים המחופשים ברחובות הזכיר לי שהיום פורים.
באותו הרגע, רציתי רק לחזור לימי ביה"ס העליזים. נכון, הם לא היו מושלמים ונכון שללמוד למבחנים אף פעם לא עורר בי עונג רב, אבל מה לעשות, תמיד אהבתי את הלימודים. במיוחד אהבתי את התקופה שלפני החזרה ללימודים. אחוזת התרגשות הייתי מדמיינת את המפגש המחודש עם חבריי לכיתה, את סדר הישיבה שאורגן ברמות של מבצע צבאי ובקפדנות רבה זמן רב מראש. אהבתי את קניית הציוד ללימודים ואת עטיפת הספרים עם אמא. הייתי מסוחררת ממגוון האפשרויות שריחף לו באוויר, ממתין למימושו. אהבתי את המורות ורציתי למצוא חן בעיניהן, כי כיבדתי אותן ואת הידע שהן אצרו בקרבן.
אז נכון, יכול להיות שהייתי מה שניתן לתאר כ"חנונית", אבל אני חושבת שבמקום האפור הזה, אם רק מסתכלים קצת יותר לעומק, יאפשר לראות גם את גווני הכחול/סגול/ירוק (כל אחד והצבע האהוב עליו...). אני בכל אופן, מצאתי את שם את הקשת כולה... אז לכל הילדים שמתחילים היום את שנת הלימודים, אני מאחלת את ההנאה, הסקרנות והחברות שחוויתי ורכשתי במהלך לימודיי. |