שאני מכינה, יושבת דרישת שלום מסבתא שלי. לא הספקתי לברר איתה שום מתכון, לעולם לא אדע איך הכינה את העוגה עם שני הצבעים, אבל את לביבות הגבינה היא הספיקה להעביר הלאה. כל לביבה - ד"ש.

סבא עזב את העולם בטריקת דלת, כשהייתי קטנה. ממנו אני זוכרת שתיקות דרמטיות, הליכה ברחוב עם ידיים מאחורי הגב, ואת האופן בו היה מתרחק מבד הציור ואומד אותו במבטו. למרות שכל לילה נרדמתי לצלילי נחירותיו (סבתא פוטרה מהלינה המשותפת כנראה עוד ברוסיה), לא זכורה לי קרבה, לא מתעוררת בי כמיהה לעוד זמן ביחד. גם המגע היחיד בינינו אותו אני זוכרת, כשישבתי על ברכיו בחדרנו המשותף וצפינו בברקים ובסערה בערב חורפי אחד בירושלים, לא היה מטובל בתבליני הזכרון המעוררים ערגה. ובכלל, ילדים בני 8 לא מעריכים שתיקות ודרמה, במיוחד כזו שלא קשורה אליהם אלא לייסורי הגירה וחיבוטי נפש בני 70 שנה.

סבתא, לעומת זאת, הייתה שם תמיד. מעצבנת, מרגישה אותך עוד לפני שלחצת על ידית הדלת, מתגוררת בבית עמוס משקפי קריאה ולא פותחת ספר במשך 20 שנה. תמיד מספרת בצעקות משהו מהמטבח, ואני לא שומעת כלום. אחותי שקועה בעיתוני סוף השבוע, וכל פעם שהדיבורים משתתקים לרגע, צועקת חזרה: "מה, באמת?".....

לא הקשבנו לה מספיק, לסבתא. העדפנו ללכת לקופת חולים, לחכות בתור למרשם ואחר כך לחכות בתור בבית המרקחת, רק כדי לא להקשיב לה. ועכשיו היא שותקת ומוסרת דרישות שלום דרך לביבות הגבינה.

מקווה שיש עולם הבא, בחיי. אולי שם יהיה לנו זמן פשוט לשבת ולהקשיב לה.