אמש זה קרה.

איזו התרגשות.

כיתה ה', מסיבה ראשונה עם די.ג'יי וערב שתחילתו רק בשעה תשע.

הגדול שלי כבר לא קטן.

הוא גדל.

מזל שמדובר על מסיבה בתוך היישוב ולא באיזה חור או יישוב סמוך, כי בשעה תשע וחצי לערך צילצל הטלפון ושכנתי, האמא של בעלת השימחה התקשרה אלי:

"גלית, הוא נורא רוצה לחגוג אבל קשה לו עם הרעש את יכולה להביא לו פקקים או צמר גפן?".

הלכתי לחפש את הסטוקים של הפקקים שאבי צייד אותי כאדם שמתעסק כל היום עם פצצות (שיט זה נשמע כמו קזנובה, אבל הוא כזנובה של פצצות מסוג אחר, לא המטאפורה הציורית של 120 60 90) לא מצאתי אז התפשרתי על חצי חבילת צמר גפן והתנעתי אל עבר המועדון.

הבן שלי כבר חיכה לי בחוץ לאחר שמבחינתו מיצה את הדציבלים הקיימים שם בפנים.

"אמא" אמר לי "הם רוקדים עכשיו בזוגות ולא יכולתי לסבול את הרעש".

"הנה בוא נסדר את זה" אמרתי ומוללתי טיל בליסטי של ענן לבן לתוך אוזניו.

"תגיד רוצה שאני אבוא איתך לרקוד זוגות?" שאלתי בכמיהה.

"לא, לא אמא, זה פדיחה, לא?".

(תעבור עוד שנה בקירוב עד שסימן השאלה יתחף בסימן קריאה והמשפט ינוסח באופן החלטתי כך: "אמא לכי מפה את עושה לי פדיחות, בחיאת!")

אז מיתנתי את התלהבותי, כי בכל זאת לילד עוד אין שיקול דעת מגובש בקשר לנוכחותי שם ואמרתי לו: "לא לא, זו לא המסיבה שלי חמוד, אני לא רוצה להפריע י".

תגידו, חשבתם שסתם הגעתי עם חצי חבילת צמר גפן? אני מקווה שלא עלה בדעתכם שדחפתי לכל אוזן רבע ממנה.

הנה הסוד, הסיבה לזה שהצטיידתי בצי של צמר גפן היא כי אני כבר מזהה הפרעות מהסוג של בני גם אצל אחרים ולא היה לי ספק שיש שם עוד כמה שמבחינתם המוסיקה מרגישה כמו פרומו ל 2012.

ואכן, בדיוק אז יצא המתוק הזה, חבר של הבן שלי ואני אפילו לא שאלתי אותו, פשוט אמרתי לו: "בוא בוא מתוק אשים לך משהו שיצמצם את הבומ ים" זהו, כולם נכנסו להם פנימה בלי הקושי החושי הזה ואני התפוגגתי הביתה.

רק מחשבה אחת ריצדה במוחי הקודח, המחשבה על האפקט המדהים שהיה לגללי צמר הגפן באוזניהם של שני נערים צעירים לצד תאורת האולטרה סגול הנפלאה שהעניקה להם מן הסתם מראה אקזוטי חייזרי משהו...אבל מה כפת לי היו מאושרים, זה העיקר.

הבן שלי פרץ בסביבות חצות הביתה והאדרנלין לא פסק מלהתפרץ מפיו: "אמא, עשיתי להם מופע בריקדנס, אני בכלל לא עייף ואכלתי רק...."

נו, נחשו מה?

כןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןן: "....אכלתי רק צמר גפן קטן על מקל".

:-)

שבת שלום.