כילד מאוד אהבתי לשמוע סיפורי אגדות. אחד מסיפורי האגדות האהובים עלי ביותר היה הסיפור הידוע על "בגדי המלך החדשים" אשר גולל את עלילותיהם של זוג חייטים אביונים, אשר מגיעים לממלכה מרוחקת, ומחליטים להרוויח קצת כסף על ידי כך שישכנעו את המלך שהם יכולים לתפור לו גלימת מלכות יוצאת דופן ביופיה. מכיוון שבפועל לזוג החייטים לא היה מושג כיצד לתפור גלימת מלכות כה יפה הם המציאו סיפור לפיו הגלימה שהם תופרים נתנת לראייה רק על ידי בני אדם חכמים. אדם טיפש אשר יביט בגלימה לא יוכל לראותה. התוכנית של זוג החייטים, מופרכת עד כמה שהיא עשויה להשמע, היתה למעשה תוכנית גאונית; כל אדם אשר בפניו הוצגה הגלימה המדומה הופתע לגלות שאינו יכול לראותה ומיד נתקף פחד פן אם יודה בכך בפומבי יוחשד כטיפש. לפיכך, לא רק שהיה שותק ולא אומר את שבליבו אלא שהיה מוסיף ומהלל את יופיה. חברו של אותו האדם, אשר גם הוא לא היה מצליח לראות את הגלימה המדומה, היה שומע את דברי חברו ונתקף בפחד גדול אף יותר. לפיכך היה ממהר גם הוא להלל ולשבח את יופי הגלימה. בדרך זו, נוצר מצב אבסורדי בו למרות שאף אחד מתושבי הממלכה לא יכל היה לראות את הגלימה, היו כולם עסוקים בדברי הלל ושבח ליופיה. האבסורד שבסיפור הגיע לשיא כאשר המלך עצמו, בחושבו גם הוא כי טפשותו היא שמונעת מבעדו מלראות את גלימת המלכות, "עטה" אותה על גופו ויצא להסתובב בחוצות העיר. רק ילד קטן, מצויד בכמות עודפת של תמימות נעורים, חשף את האמת כאשר זעק "המלך הוא ערום! המלך הוא ערום!".

מדוע אני מספר לכם כל זאת? מכיוון שכמי שצועד זה כמה שנים טובות במעלה הדרך הרוחנית למדתי לגלות כי האוייב הקשה ביותר של האמת, אותה ישות מסתורית אשר אמורה להוות את יעד המסע, אינו השקר, אלא דווקא האשליה. שקר הוא שקר, ולכן קל יחסית לחשוף אותו ככזה, אולם אשליה היא שקר אשר מתחפש לאמת, ולפיכך היא הרבה יותר חמקמקה ומסוכנת. כל חקירה, בכל תחום, צריכה לפיכך להיפתח קודם כל בניסיון לאתר את האשליות אשר מונעות מאיתנו לראות ולגלות את האמת. בתחום שבו אנו עוסקים, תחום ההתפתחות הרוחנית, אחת האשליות המרכזיות אשר צפויות לעמוד בדרכנו היא "אשליית האושר".

"אשליית האושר" היא האשלייה אשר גורמת לנו לחוש שאנו חיים בחברה של אנשים מאושרים. אשלייה זו, אשר נוצרת בין השאר בשל חוסר יכולתנו לראות מבעד לתדמיות חיצוניות, גורמת לנו להסתכל על האנשים הלבושים היטב, הניזונים היטב, והמחוייכים היטב שבסביבתנו ולחשוב שהם הרבה יותר מאושרים מאיתנו. מכל כיוון, מכל בית קפה, מכל שלט פרסום, מביטים אלינו פרצופים מאושרים. השכנים שלנו נראים לנו מאושרים. הקרובים שלנו נראים לנו מאושרים. העמיתים שלנו לעבודה נראים לנו מאושרים. לעיתים זה מרגיש כאילו שהעולם כולו נמצא במסיבה אחת גדולה ורק אותנו שכחו להזמין.

העובדה שכולם סביבנו נראים מאושרים, בעוד שאנו עצמנו לא ממש מרגישים כך, מדאיגה אותנו כמובן, אולם האפשרות שנחשף ברבים כאנשים הלא מאושרים היחידים מדאיגה אותנו הרבה יותר. לפיכך, ועל למנוע את המבוכה של אפשרות חשיפתנו כיוצאי הדופן היחידים בחברה של אנשים מאושרים, כולנו ממהרים לעטות על פנינו "מסכות של אושר". "מסכות אושר" אלו, בדמות פנים מחייכות וטענות בדבר כך ש"הכל מצויין, תודה", משמשות ככלי המרכזי באמצעותו אנו מבקשים להטעות את הסביבה לחשוב שגם אנחנו חלק מבני המזל המאושרים.

אלא מה? מכיוון שכמעט אף אחד מאיתנו לא באמת מרגיש מאושר, כולנו מפחדים פן נחשף כיוצאי הדופן היחידים. מכיוון שכולנו מפחדים פן נחשף כיוצאי הדופן היחידים כולנו מסתובבים עם מסכות של אושר. מכיוון שכולנו מסתובבים עם מסכות של אושר הולך ומתחזק הרושם לפיו באמת כולנו מאושרים. מכיוון שהולך ומתחזק הרושם לפיו באמת כולנו מאושרים כך גוברת והולכת הדאגה פן נחשף כיוצאי הדופן היחידים. מדובר מבעגל קסמים אין סופי.

עם חלוף הזמן "אשליית האושר" הולכת ומתחזקת במידה כזו שהיא מתחילה לאבד את טבעה האשלייתי ולובשת צבעים של מציאות. בנקודה זו הפחד שלנו פן נתפס כאנשים הלא מאושרים היחידים מגיע לרמה כזו שהוא גורם לנו ללבוש את "מסכות האושר" לא רק כאשר אנו נמצאים עם אנשים אחרים אלא גם כאשר אנו לבד עם עצמנו. התוצאה היא שהגבול בין  מי שאנו באמת לבין האופן שבו אנו תופסים את עצמנו דרך המסכה מתחיל להטשטש. אנו כבר לא באמת בטוחים מי זה מי, מה זה מה, והאם אנו מאושרים או לא.

מתוך הניסיון שלנו להטעות את הסביבה הטענו את עצמנו. יצרנו בתוך נפשנו פיצול אישיות בו חלק אחד מאיתנו משדר אושר וחלק אחר, אמיתי הרבה יותר, תחושת חוסר סיפוק עמוקה. למרות שאנו מנסים להסתיר את אותו החלק האמיתי שקיים בנו, למרות שאנו מנסים לדחוק אותו לפינה אפלה ולשכוח אותו שם, אותו החלק מסרב להעלם. וכך קורה, שמפעם לפעם, כאשר אנו לא עומדים על המשמר, כאשר בין "מסכת האושר" שאנו לובשים לבין מי שאנו באמת נוצר מרווח, עולה ומהדהדת ממרכז הוויתנו בת קול חלושה.

"המלך הוא ערום!" היא לוחשת. "המלך הוא ערום!".

                                               ***

רק כאשר אנו לומדים להתחיל ולהקשיב לבת הקול הזו, רק כאשר אנו לומדים להתחיל ולהתעמת עם החולשות שלנו, עם הפחדים שלנו, עם הפגיעות שלנו, רק אז המסע שלנו מתחיל. כל עוד אנו קוברים את הכאבים שלנו תחת מעטה של תקינות חברתית הרי שאנו קוברים גם את עצמנו. עם זאת, אנו פוחדים להקשיב לאותה בת קול וזאת מכיוון שבחברה שבה אנו חיים קיימת התניה חזקה בין הודאה בחולשה להודעה בכישלון, ומכיוון שהדבר האחרון שהיינו רוצים הוא לחשוב על עצמנו הוא בתור כישלון רובנו נלחמים כמו אריות על מנת לעצור את הדמעות. הסיבה שאנו כל כך מפחדים לחשוב על עצמנו בתור כישלון נובעת מכך שבילדותינו רובנו הורגלנו לקבל אהבה בעיקר כאשר הצלחנו לבצע משימה כלשהי או לזכות בהישג כלשהו, ומכיוון שהצורך באהבה הוא אחד המניעים הבסיסיים ביותר שלנו אין כל פלא שאנו עושים את כל מה שביכולתנו על מנת להמנע מהזדהות עם כל סממן של כישלון.

היופי של הדרך הרוחנית היא שהיא מספקת לנו הזדמנות לזכות מחדש באותה תחושה של אהבה בלתי מותנת שאבדה לנו לפני שנים כה רבות. רובנו אומנם מחפשים את אותה אהבה בלתי מותנת במערכות היחסים שלנו, אולם במרבית המקרים בני הזוג שלנו אינם יכולים להעניק לנו אהבה בלתי מותנת, לא מכיוון שהם לא רוצים, אלא מכיוון שגם הם סובלים, ממש כמונו, מחסכים עצומים. הדרך הרוחנית מספקת לנו הזדמנות לזכות מחדש באותה תחושה של אהבה בלתי מותנת על ידי כך שהיא מלמדת אותנו לקבל את הרגע הזה כפי שהוא, מכיוון שכאשר אנו לומדים לקבל את הרגע הזה כפי שהוא אנו לומדים גם לקבל את עצמנו כפי שאנחנו. לפתע אנו מגלים, שעד כמה שאנו לא מושלמים, אנו בכל זאת מושלמים.

להקת הקיור כתבו שיר בו הם מתארים את אותו התהליך במסגרתו אנו מאפשרים להתניותינו החברתיות להוביל אותנו להתעלם ממצוקותינו הרגשיות, והכל בחסות של פנים מחייכות: "הייתי נופל לרגליך, ומבקש סליחה, אבל אני יודע שזה מאוחר מדי, וכעת אין דבר שאני יכול לעשות, אז אני מנסה לצחוק על זה, לכסות על הכל בשקרים, אני מנסה לצחוק על זה, להסתיר את הדמעות בעיני, כי בנים לא בוכים, בנים לא בוכים". אז בנים אולי לא בוכים, אבל בשביל לההפך לגברים אנו צריכים להרשות לעצמנו לפעמים גם לבכות. אחרי הכל, דמעה אמיתית אחת עדיפה עשרות מונים על צחוק מזוייף.