החורף שבו למדת להכירם, את ילדי עולם אלו, היה החורף של 2001-2002. חורף עצוב היה זה. עצוב מאוד. העולם עצמו היה אז עצוב ונפחד. תמונות המגדלים הבוערים, יושביהם הקופצים אל מותם וענני האבק העצומים, הממלאים את שמי העיר הגדולה בדממת מוות מאיימת, היו עדיין צרובים עמוק בליבכם ובליבם של האנשים כולם.

היה זה חורף עצוב כיוון שידו הקרה של המוות אחזה בו לכל אורכו. מלחמות גדולות החלו או יחלו בקרוב.

החורף, כמו הקיץ, הנו ילדו של המוות, ולכן הוא גם העת הטובה ביותר להתאבל על אלו ההולכים לנום בשדות האין קץ שלו.

אך כל זה, המגדלים, הקופצים, האש, המלחמות והמוות, היו מסביב בלבד. כמעט מנותקים מילדי העולם של בית ספר ביאליק. לעתים היו מגיעים עד אל ממלכת התחנה עצמה בדמות פיצוץ עז הזורע מוות והרס סביבו, אך גם אז לא היו הילדים מוותרים על קול צחוקם כי ממלכת הילדים היא ממלכה של אביב תמידי. של חיים שאינם פוסקים לרגע.

ומלבד ילדי העולם הייתה גם קרינה, אשר התגוררה לא הרחק מבית הספר.

קרינה.

עיניך הטובות יניסו אף את המוות עצמו וצחוקך החם ימיס ויחמם אלף חורפים.

כל נפש הצמאה מעט לצחוק ולמגע תסתפק בזאת- בילדי העולם וקרינה. קרינה וילדי העולם. ונפש שלא תסתפק בזאת תוכל לחזור אל החורף הקפוא ולהמשיך בחיפושיה, כאחוזת תזזית וייאוש.

מה היה בם, בילדי עולם אלו, שנגעו כה עמוק בליבך? והרי מאות ילדים תפגוש מאז. עם מאות ילדים תצחק.

ומה היה בה, בקרינה, שנצרב כך בתוכך? נשים רבות הרי תענג ותאהב אך טעמה המלוח יהיה המתוק לך מכולן וקולות הנאתה יהיו החמימות מקולן.   

האם רק עיניך שלך הפכו אותם לכה מיוחדים? ורק לבך שלך הוא שהפכם לכה נאהבים? והאם אתה הוא זה שהפך את הזיכרונות מהם לכה מתוקים?

לא,איני סבור כך. אף לא אם אנסה להרהר בכך באופן קר ומנותק מרגשות. שכן גם אתם, לו נזדמנתם לאותה תחנה עלובה, בחורף ההוא, הייתם סבורים כמוני. גם אתם הייתם מתאהבים בילדי עולם אלו. גם אתם הייתם מתאהבים בקרינה.  אהבה רכה ועדינה, שכמותה יכולה לצמוח רק במקום כה עלוב ושכוח אל כמו המקום הזה. שהרי מקומות אלו, כמו היותם דווקא הם מקום משכנו של האלוהים, כך גם מקומות אלו בלבד יוכלו להצמיח אהבה חזקה וטהורה, כפי שחשתי אל אותם ילדים ואל אותה אישה חייכנית ואהובה.

צחוקם המתוק של ילדים וצחוקה האהוב של אישה.

עמם היית משחק, לעתים מפריד, לעתים נוזף. שנה זו הייתה הפעם הראשונה בה נכנסת אל ממלכה זו. ואיזו פעם ראשונה מופלאה זו הייתה.   עמם למדת לראשונה להכיר את עוצמתו המדהימה של הדמיון. ביחד יצאתם לתור את הערבות הרחוקות של אפריקה, את ההרים הגבוהים של האנדים, את מרחבי הכפור של אנטארקטיקה.

ביחד לחמתם בדרקונים נושפי אש ורכבתם על סוסים מכונפים.

הבטת עליהם מוקסם כאשר בסיומו של סרט דיסני, כאשר אל כותרות הסיום נתלוותה מנגינת תופים מהירים, החלו הילדים האפריקנים שבחבורה לתופף בקצב מופתי על השולחנות שלפניהם, הופכים אותם באחת לתופי טם-טם קולניים, עיניהם בוהקות מצחוק ואושר ומיד הצטרפו אליהם ילדים אחרים, עד שהגננת התערבה והשתיקה אותם. 

וכששאלת שניים מהם פעם, בעמדכם מול מפת העולם שנתלתה על אחד הקירות בגן וכל דגלי הארצות מופיעים בה, כי יראו לך את המקומות מהם הגיעו הם יצביעו, ילד אפריקני בשם גוז`ף וילדה אסיאתית בשם ג`סי, על דגלנו אנו. וכשתשאל אותם שוב, מנסה להסביר להם את כוונתך, הם ישובו ויאמרו לך כי מכאן הם הגיעו. מכאן בלבד. לא יהיה זה דמיון. תהיה זו הבנה פשוטה, כמעט ילדותית, של המציאות. ללא שאלות של דת, מוצא ופוליטיקה. הבנה פשטנית אך צודקת ונכונה באותה מידה. 

ונראה היה כי לתחושות שנאה על בסיס מוצא, צבע או שפה שבחוץ, בעולם התחנה או בעולם שמעבר לה היו חזקות באותה תקופה מאין כמוהן, לא הייתה אחיזה בקרב העולם הפרטי של ילדי העולם האלו.  באחת הפעמים, בשעה שחיכית להיכנס אל הגן שלהם חיכתה עמך ילדה אפריקנית שבאה לאסוף את אחותה הקטנה. שני ילדים שניצבו בחוץ, מחכים לאוטובוס החלו ללעוג לה ללא הרף על צבע עורה ומראה פניה ואלו היא מתעלמת מהם בשתיקה זועפת. לבסוף הערת בחומרה לילדים האלו. בתגובה הם לעגו גם לך במקצת אך עזבו את הילדה לנפשה.

בכלל, התחנה כמראת בדולח, כמיקרוקוסמוס לעולם המשוסע שסביבה טמנה בחובה אינספור מקרים כאלו להן היית עד לאורך השנים: רוסי הבועט באכזריות בנער ערבי הבא למכור צעצועים, נערים שתויים המכים זה את זה בסיומו של לילה במועדון, צעיר הבועט בכל כוחו בחסר בית  נרקומן, מתעלם מתחנוניו של קורבנו ומשליך עליו מכל הבא ליד, שתי נשים חשופות הניצבות על אחד הכבישים מכות באותה אכזריות צעירה שלישית עד שזו נמלטת משם ככל יכולתה, פצועה וחבולה. בעל חנות מקומי צועק ומאיים בידיו על אישה אסיאתית קטנה, לעיני עשרות הולכים שאינם עושים דבר. וכשאתה מתערב ומציע לה להודיע למשטרה, אותו בעל חנות מאיים גם עליך ואף אוחז בידך בחוזקה. אתה משתחרר מאחיזתו ומפטיר לעברו- בגלל אנשים כמוך אנחנו נראים ככה... ואז מסתובב ומתרחק משם, בשעה שהוא משליך עליך חופן גרעינים מחנותו... ופעם אחת, אף אדם שיכור ההולך וכושל באמצע הכביש מולך וכשאתה עוצר לפניו את הרכב הוא מביט בך ואז שולף ממכנסיו אקדח כסוף, אמיתי בהחלט, מנופף בו מול עיניך המשתאות למספר שניות ולבסוף מפנה לך את הדרך, וכשאתה חולף על פניו הוא אף דורך את אקדחו אך לא עושה דבר מעבר לכך.

ולעתים נדמה כי אף לציפורים עצמן אין רחמים זו כלפי זו באזור חסר החמלה הזה. עורב הלוכד בחוזקה גוזל סיסים המצייץ נואשות ומנסה להרימו עמו. אתה ניגש אליהם, מבריח את העורב ולוקח את הגוזל הפגוע בידיך. הוא נראה גוסס אך עדיין חי ואתה מביא אותו לאגודה לצער בעלי חיים, הנמצאת לא ממש רחוק משם ומפקידו אצלם.

צער בעלי חיים, צער אדם וצער אלוהים, כולם באו והתנקזו לתוכך, תחנה אבודה, ובכל זאת לא יכלו לילדייך, לילדי העולם שלך. האלימות החבויה וההרסנית הטמונה בך נדמה כנעצרת מול פתחם ומותירה אותם עדיין ללא פגע בעולמם הטהור.

הריבים שלהם, של ילדי העולם,  נתקיימו על אירועים אלמנטאריים, כפי שמתרחש בקרב כל קבוצת ילדים באשר היא אך מעולם לא שמעת לעג בקרבם לצבעו או תרבותו של האחר. במובן הזה בקרב כל הילדים האלו היה צבע אחד, תרבות אחת, מוצא אחד. צבעם של השמים לאחר הגשם, תרבותם של הצחוק וההנאה ומוצאו של האל עצמו.