כותרות TheMarker >
    ';

    חיוך בקצה הדמעה

    רשימות קצרות על החיים, כמו שאני רואה אותם

    ארכיון

    תגובות (22)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    RSS
      24/11/09 06:56:

    *
      24/11/09 03:23:


    "אבל החיים היו זקוקים לאשליה המתוקה"

    ואיך אומרים....: "אין חוק נגד אשליות...."

    כתוב יפה,אמיץ בכנות ובחשיפה הלא שגרתית, שובה לב ממש...

    אני לא חושב,שיש כזה דבר לחלוק בכוח...לא חושב שיש איזו חובה אבולוציונית שחייבים לציית לה במקרה הזה..זה מרגיש שאת כמעט מתנצלת על חוסר הצורך...אין סיבה...

    ובטח לא בגלל איזו נורמה,שהיא נחלתם של חלק מהאנשים בלבד,גם אם הם מתנהגים כאילו כולם ככה...

    העיקר שבסוף הפליק -פלאק לאחור והסיבוב בורג,נוחתים על הרגליים...(:

    כתבת נהדר נומיקן.

    אהבתי והתרגשתי.

    מעולה*

      21/11/09 01:22:


    תודה

    רק טוב לך

    קבלי חיבוק

      15/11/09 20:00:


    אוי נעמי,

    ככל שאני מתעמקת יותר בענין

    אני יודעת עד כמה את צודקת.

    גם כשיש מסביבנו בן\ת זוג, ילדים, הורים,

    אחים\אחיות, גיסים\גיסות, חברים\חברות,

    ואפילו ידידי נפש.

    בסופו של יום כל בן אדם חי בבדידות

    לכל אחד יש את הרגעים הקטנים-גדולים

    שאף אחד לא מסוגל להבין אותו.

    אני אוהבת להסתכל על אנשים ברחוב,

    זה מין הובי מוזר, אך תמיד מגיעה למסקנה

    שהבדידות אוכלת כל חלקה טובה.

    אם זה הנער מושפל הראש שיצא לשיחת נפש עם אבא.

    או הקשישה עם המזוודה בערב שבת בתחנת האוטובוס

    שבטוח שידעה ימים יפים יותר.

    בכל שלב בחיים, בסופו של דבר אנחנו מתמודדים בעיקר עם עצמנו.

    הידידות טובה כשהיא תומכת ונותנת מרחב מחיה ומחשבה,

    אך כשחיבוק הדוב מתהדק, לפעמים עדיפה הבדידות.

    מה שחדוב זה להיות עסוקים בדברים שעושים לנו טוב על הלב.

    לא לשקוע. לא לשקוע.

    להמשיך הלאה למרות הכל.

    נהניתי לקרוא אותך!

    אסנת

      14/11/09 19:32:

    צטט: 2btami 2009-11-14 08:23:55


    איזה כיף, נעמילה, שיש לנו מנגנונים ששומרים עלינו מהבאסה המתמדת .

    היה ממש חרא אם כל הזמן היינו מתוסכלים ומגועגעים...

    ובטוח שעל הזין של נחמה.

    ברגע שאומרים את זה

    הכל נפתח מחדש,

    ואין גבול.

     

     

    רוחמה, רוחמה,

    מה פתאום נחמה.

    איזה שטויות.

      14/11/09 18:16:

    אפשר להיות ביחד ולהרגיש לבד,

    אפשר להיות לבד ולהרגיש ביחד,

    העיקר הוא להרגיש שלם...*

      14/11/09 15:39:
    נשיקה
      14/11/09 15:20:


    חיבוק.

    וסלט מחנה-יהודה עם בוגלרית וטחינה.

    וחיבוק.

      14/11/09 11:18:

    מה שחלבה מוציאה מבנאדם, לא יאמן :)) במיוחד אהבתי את הסוף, מתוך הכתיבה הרגישה והעדינה שלך

      14/11/09 10:29:
    כולנו בודדים, אך יש גם "הבדידות". אנו לא מרגישים בודדים בקרב אהובנו וחברנו.
    אדם צריך להיות לפעמים בודד עם מחשבותיו, אך להרגיש "בדידות" היא כמו התולעת המכרסמת בתוכו, בפנוכו...
    אז שולח לך כמה שירים מקסימים על אותו הנושא, החלטה היא תמיד שלנו איפה אנו ממקמים את עצמנו.
    בברכת "אין עוד מלבדו"...
    וזה היפה מכולם לדעתי...הפרטית:
      14/11/09 08:23:


    איזה כיף, נעמילה, שיש לנו מנגנונים ששומרים עלינו מהבאסה המתמדת .

    היה ממש חרא אם כל הזמן היינו מתוסכלים ומגועגעים...

    ובטוח שעל הזין של נחמה.

    ברגע שאומרים את זה

    הכל נפתח מחדש,

    ואין גבול.

      14/11/09 07:39:


    אני לא חושב שיש מי שממש אוהב

    את ה"לבד" הזה...

    למי שלא "לבד" לעיתים זה נראה

    דבר המובן מאליו. ורק לאחר שה"ביחד"

    אבד, הוא מקבל "מושג-מה" על ה"ביחד"...

    ולמי ש"לבד", הופך ה"ביחד" למשאת-נפש,

    כזאת שאליה הוא עורג וכמה, ולפעמים

    רק..., מתגעגע...

    .

    חלבה?!!!, יאמי!!!!!

    וים?!!!, רק ים!!!!, ברוררררר

    חיוך

      14/11/09 00:30:
    בפעם הבאה שתשתלי פרחים בגינה שתפי אותנו!
      14/11/09 00:18:


    נעמי,

    כתבת נפלא.

    * ותודה לך,

    רותי.

      14/11/09 00:05:
    חיבוקגדול
      13/11/09 23:21:
    נהדר
      13/11/09 21:51:


    אני גיליתי את זה בת 14.

    סתם, ככה.

    וחוץ מזה ישנם אנשים שלא משתפים. נקודה. זה לא באופי שלהם ולא קשור לזוגיות כן או לא. פשוט אין להם צורך כזה. כמו שיש אנשים שאין להם צורך לאכול חלבה.

    שתהיי רק בריאה!

    *

    נעמה

      13/11/09 20:39:

    מרגש. כתוב בכשרון.
      13/11/09 19:41:

    *

    איזה ביטוי נפלא את לחייך,

    ואיך זכיתי להנות ממך,

    כאן, ושם ליד הים

      13/11/09 19:08:

     

     

     

     

    הרים כבר לא מושכים אותי

     

     

     

     

    הרים

    כבר לא

    מושכים אותי.

    שנים רבות מדי

    חייתי בין קרחונים קרים.

    אך אני עדיין מהלך ביערות,

    מטה אוזן לרוח הסתיו, עוצר ליד

    האגמים הקטנים, מתחקה אחר ערוצי

    הנחלים, שם אפילו בסוף העונה אפשר עוד

    למצוא תותי בר. מעבר לזה אי אפשר ללכת בלי

    לחצות את ההר. לו יוותרו מרומי ההרים במקומם

    כנקודות ציון.

     

    אולב האוגה

     

     

    וגם יואב

    שמוסיף:

    כתיבה אמיצה,

    היכולת להרגיש אמת

    לבטא אמת ולחלוק אמת

    הם יכולות נדירות של אנשים

    מעטים שבתהליך החיים כבר פגשו

    כמה דברים שהצטברו למרקם משפיע

    על האישיות המתהווה מבריאתה ובדרך זו

    של התקדמותה והתהוותה במסע המורכב של

    החיים. המציאות הזו של הלבד מחד ואיכויות התווך

    של המיפגש האנושי האיכותי כשהם קיימים במינונים

    מהווים את הקסם המיוחד של החיים ואחד מהאתגרים.

    גם כן מוצא עצמי מחפש מפגשים אנושיים איכותיים ומזוקקים

    כפי שעושים זאת  רבים מאיתנו אם הם בזוגיות או לא בהוויה

    וכשהמפגש האיכותי הזה נמצא בכל תצורה אנחנו יודעים בוודאי

    לזהות אותו ולהנות ממנו. תודה ששיתפת נהנתי לקרוא יואב

     

     

     

     

     

      13/11/09 19:06:
    את כותבת נפלא. זוג או פרד- מאחלת שיהיה לך טוב...
      13/11/09 18:52:
    *
    0

    איך ידעתי שה"לבד" התרגל אלי

    22 תגובות   יום שישי , 13/11/09, 18:34

    איך ידעתי שה"לְבַד" התרגל אלי 

    סופשבוע של חג סוכות על שפת הים בקיבוץ נחשולים. 

    מעוגנתבאופן רופףבתוך קבוצת חברים עתיקהזוגית להפליא ושמרנית למדי. מרביתם יזדעזעו (קלותכשאפטיר את סיסמתי המשחררת - "על הזין של רוחמה". 

    אבל חבריםטוביםתומכים כשצריךומשאירים את המרחב כשצריך, ללא גינוי. 

    באחת מארוחות הבוקר השופעות בחדר האוכל ישב מולי הזוג חסוןהטלפון של דבורה צלצלהיא ענתהלידהבעלהדודהיטה אוזן לשיחהאני הייתי מושקעת עמוק בפרוסת חלבה עבהשהשתרעה לה על גבי מחצית לחמניה מתוקהמרוחה בחמאהלא שתי לבי למאומהמלבד טעם גן עדן בפי. 

    כשהסתיימה השיחה גחן דוד לעבר דבורה ושאל אותה בהתענינות: "מי זה היה?" "מהעבודה", הסבירה דבורה. "מה הם רצושאל דודודבורה ענתהודוד שאלודבורה ענתהוכך הלכו הדיבורים והתמשכו להם בשקטבעדינותולמרות החלבה האלוהית הייתה לי הרגשה מוזרהפשוט מוזרהשאלתי את עצמי  מה משונה לי בשיחת החולין הקטנה הזאת בין בני זוג? 

    ופתאום התברר לי שמה שהיה משונה לי זו ההתעניינות של דודהאכפתיות, ההתמצאות שלו בכל פרטי חיי העבודה של אשתו מיהם חבריהמה עושה כל אחד מהםמה היא עושהמה הואדודחושב שכדאי לה לעשות במקרה בגללו טלפנו אליהוגםהסבלנות של דבורה להסביר לולהקשיב לעצותיווללבן איתו את דעתהשום דבר דרמטי לא היה שםרק שיחה שקטה 

    שכחתי שיש כזה דברשאפשר ככה. 

    ואז קלטתי כמה התרגלתי להיות לבדאבדה האינטימיות הקטנההחמימהבין גבר לאישה הרקומים בתַח עדין אחד לחיי השניתָחֵי חיי נפרמולמען האמתעוד לפני מותו של בעלי. 

    ונזכרתי מתי הבנתי שהאדם נולד לבד ומת לבד. 

    הייתי בת עשרים ושלושאיבדתי את התינוק הראשון שלנושכבתי בבית החוליםשעות הביקור הסתיימוהאורחים הצטוו לעזוב ובעלי הצטרף לחברים לצפות בלהיט האסונות של אז "המגדל הלוהט". באופן רגיש ומתחשב הניח אותי צוות בית החולים בחדר אחד עם אישה שילדה באותו יוםהיא הייתה מאושרתאני שכבתי בחושךבשקטולפתע היכתה בי ההכרה שהאדם נולד לבדחי לבד עם גופוומת לבדכל השאר  הוא חסד. 

    אבל החיים היו זקוקים לאשליה המתוקההנחתי את ההבנה הזאת בצדושכחתי אותהלא לגמרי. הידיעה הייתה שתולה בקוד שליחבויה עמוקאבל שָם. במהלך השניםמפעם צפה ועלתה לפני השטחסימנה את עצמה לתזכורתוצללה בחזרה.

    ובכל זאתכעת נדהמתי בעיקר לראות את חוסר הצורך שלי לשתףזמן מה אחרי מותוכששתלתי פרחים בגינהנתקפתי רצון עז לדבר את זה למישהו שיביןשישמח איתיכמובן שתמיד יש את סבתא נוקי לספר להאבל זה לא אותו דברהוא היה חסרהאינטימיות שבינו לבינה. 

    והיוםאני עושה פליק פלאק כפול לאחורממשיכה בסיבוב בורג מלהיבנוחתת באלגנטיות (או שלאעל שתי רגליואין לי הצורך לספר לאישאבד הרצון לחלוק.

    אחת החברות תמהה כשהגעתי לשפת הים נושאת כיסא ושמשיה משלילא סמכתי על הקיבוץבלי לחשוב פעמיים שמעתי את עצמי עונה לה שהפכתי ל"משק אוטרקי", לא רוצה להיות תלויה באף אחד. 


    ואולי לא? הנהאני כותבת את הרשימה הזאתושולחת לכםאינטימיות וירטואלית של ימי האינטרנט. 

    זה לא זה. 

    אבל זה מה שמתאים. 

    עכשיו. 

    וכשיגיע הדבר האמיתי הוא יפגוש מקום מלאשיודע להיות לבדאבל גם מוכן להעריך מתנה נדירה שהחיים נותניםבלי להיבלע בתוכהבלי לשאוב ובלי להישאב לתוך הבור השחור של חרדה ופחד מהבדידות. 

    וכל המחשבות האלו בחדר האוכל של נחשוליםעם החלבה והחמאה המסייעת לה להחליק בגרוןוהחברים מסביב. 

    והיםתמיד הים. 

    © נעמי רעזר 

    דרג את התוכן: