אני מקנאה באנשים שמסוגלים לכתוב שירים וסיפורים בצורה כל כך זורמת ומעניינת. פעם חשבתי שאני מסוגלת לעשות את זה. היום לא. כאילו צינור מסוים עמוס בחלודה שלא ניתן להסיר, לא משנה כמה אנסה.

יש פה אנשים מוכשרים ויצירתיים, ולפעמים אני שואלת את עצמי מאיפה זה מגיע. מאיפה מגיעים הרעיונות, מאיפה התמונות שעולות בראשם בזמן כתיבת סיפור קצר או שיר או פואמה או וואטאבר. כי כשאני מנסה לכתוב, עולה בי רק עצב. ורק כשאני במוד העצוב אני מסוגלת לכתוב משהו שהוא קצת יותר מהגיגי היום יום שלי.

השאלה היא אם אני באמת צריכה להיות במוד הספציפי הזה כדי לכתוב, האם רק התחושות הקשות מסוגלות לעבור דרך הצינור הסתום ולקבל צורה ומשמעות כאשר האותיות מוקלדות. ואם אני במצב רוח מרומם או מוצלח או מאוהבת (זה לא קרה הרבה זמן...) - לא אצליח לכתוב? לא אצליח להוציא את מה שקיים בי בצורה אמנותית וייחודית לי?

כי היום אני לא מצליחה לחייך. וגם לא מצליחה להוציא את זה. כאילו גוש של מועקה תקוע בגרון אבל גם בקצות האצבעות, לא יוצא לא בבכי ולא בכתב. אז איך מוציאים את זה החוצה?