My life as I see it.
כל מה שמעסיק את עולמי ומטריד את נשמתי
פוסטים פופולאריים
-
בשקט
25/10/09 | 506 צפיות
-
שפה
25/10/09 | 548 צפיות
-
ככה לא בונים חומה
25/10/09 | 487 צפיות
-
עכשיו
19/12/09 | 724 צפיות
-
זה לא אני שגדלתי זו המציאות שקטנה
10/11/09 | 558 צפיות
-
zhu zhu pets are the hotest thing now in the US
27/11/09 | 1045 צפיות
פוסטים אחרונים
- הפעם הראשונה שלי 4/4/10
- מגיעה ארצה 22/3/10
- התמכרות 24/2/10
- שינויים 18/1/10
- עכשיו 19/12/09
- To Itzik with love :) 28/11/09
אני תפקידי לנגב לך את הדמעות...
שלמה ארצי שר באוזני על אנשים שאינם יכולים יותר לבכות ועל כן מנגבים למושא אהבתם את דמעותיהם. פעם חשבתי שלבכות זה לא בסדר ,בביתי לא עודדו ,בלשון המעטה ,בכי כאמצעי המחשה כלשהו, אני חושבת שאימי איבדה את הדמעות שלה איפשהו בשואה ולא יכלה להתמודד עם ביטויים רגשיים כמו בכי. למדתי לבכות במשך השנים. בכי כאמצעי ביטוי לכעס,לאובדן,לגעגוע רב.. תמיד התביישתי לבכות ועד היום אינני יכולה לבכות בפומבי (לא שאני נהנית לעשות דברים אחרים בפומבי חוץ מלרקוד אבל נניח..)
האפשרות שאנשים אחרים יראו אותי בקלקלתי החריד את כל אמות הסיפים שלי. היום אני מרגישה יותר נוח באנושיות הדרמתית שלי. אולי פחות אכפת לי ואולי אני פשוט לא שמה על מה שאומרים עלי כלל וכלל ,מה שזה לא יהיה אני מציעה לכם לבכות מדי פעם ,זו הרגשה כל כך משחררת כמו צחוק אבל בצורה אחרת,בכי מקרב אותך לעצמך ולאחרים, למדתי לבכות כמו שלמדתי שקניות עושות לי טוב(יותר זול מאשר פסיכולוג) ספרו לי חברי על רגע השחרור שלכם ,על רגע דומע במיוחד שאולי שינה ,היטיב,נגע בחייכם, שלכם ברגע לא דומע אך נוגע דורית |
תגובות אחרונות
-
הנריק הצייר
בתגובה על הפעם הראשונה שלי
-
לכלילדמגיע
בתגובה על מגיעה ארצה
-
המון חרמון- הסוויטה.
בתגובה על התמכרות
-
zoe.
בתגובה על שינויים
-
לכלילדמגיע
בתגובה על עכשיו
תגובות (6)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
אביך,אדם יקר ועדין נפש, רצה לעשות מה שעשה בארבעים ומשהו שנים אחרונות, לסוכך עליך ולא לתת לך להרגיש עצוב.
בשבילו בכייך עורר את רצונו להגן עליך מכל כאב ..אתה קיבלת הרבה ממנו בני ולאחרונה אתה חושב על כך ותראה את הפן הזה הרבה יותר בעתיד אם יקרה מה שאני מקווה שיקרה
אוהבת אותך חבר מיוחד שלי מלאן ת"לפים או כמו שרפאל אומרת אינפיניטי דאבל אינפיניטי דאבל 5000 , חיוך
שלך תמיד
דורית
( הדבר היחידי שמצער אותי שלא יכולתי אני להיות איתך לפני ואחרי הניתוח ..הייתי מפנקת ומסוככת עלייך כמיטב יכולתי)
חברה שלי!
כשאבי הוכנס לניתוח בבי"ח וולפסון,
ליוויתי אותו עד חדר הניתוח ונפרדתי ממנו בנשיקה,
לא יכולתי להתאפק ופרצתי בבכי קורע לב,
ניסיתי ככל יכולתי להסתיר זאת ממנו,
הייתי משוכנע כי ההרדמה עשתה את שלה
והוא לא הבחין בכך, לא רציתי שיראני בוכה.
כשהתעורר והוצא מחדר הניתוחים, היתה שאלתו הראשונה,
בני, למה בכית?
למרות שחיילים בוכים הם עדיין בוכים בלילה ....לא?
רגישות יתר אצל גבר עדיין מתפרשת כחולשה בישראל ...אינך חושבת?
אולי הדור הוא אחר היום אבל איני רואה שינוי רב בארץ למרבה הצער
אני חושבת שכל עוד ישראל מבוססת על הצבא היא עטופה בסלוגנים, אמירות ריקניות, עובדות מסולפות של מה נכון ומה לא ומה טוב ומה לא,,
אהבתי את רשימת הסופרים שלך וכיף לצרפך לרשימת חבריי
שלום לשבת
דורית
נובה יקרה
קודם אני רוצה לאמר לך עד כמה אני מעריכה את תגובותיך ואני תמיד מחכה ל"רק מילה אחת או שניים לא יותר מזה" חיוך
שנית סף הרגישות שלנו מתעמם לצערי כאשר השנים נוקפות והלב נהיה אמון בכאב וכמו מחלה אשר מפתחת נוגדנים לאנטי ביוטיקה כך גם הלב שלנו באט מה?
אם היה לנו" מזל" ונחשפנו לכאב רב שלנו ליבנו מתאפס בשנית והופך רגיש לנסיונם וכאבם של אחרים.
רק דרך מסע אישי .לדעתי. נוכל למצוא את הרגישות העצומה אשר נדרשת להששתף בחמלה אמיתית ללא מושא של זיוף.
דורית
היי דורית, למרות שאני מסתובבת פה בקפה, הגעתי אליך לגמרי במקרה, כשחיפשתי בגוגל את מילות השיר הזה - לדיון בו אני משתתפת בנושא הבכי והחשיבות שלו. וממש ממש למעלה מופיעה הפנייה לכרטיס שלך,הככה שהפוסט הגיע לידי בעיתוי מתאים... מסכימה איתך. הרבה מאיתנו גדלו על כך שלא בוכים, ובוודאי שלא בפומבי. היום הדור הוא אחר, אפילו חיילים בוכים. ואני חושבת שזה יותר אנושי ויותר בריא... ( :
שירלי
בשנים האחרונות סף הרגישות שלי ירד מאד ומספיק שאשמע שיר ברדיו שמתחבר לסיטואציה עצובה כדי שעניני יתמלאו בדמעות.
זה הופך לבעיה כשאני בדיוק נוהגת והערפל בעיני הופך לשבר ענן... : )