שלמה ארצי שר באוזני על אנשים שאינם יכולים יותר לבכות ועל כן מנגבים למושא אהבתם את דמעותיהם. פעם חשבתי שלבכות זה לא בסדר ,בביתי לא עודדו ,בלשון המעטה ,בכי כאמצעי המחשה כלשהו, אני חושבת שאימי איבדה את הדמעות שלה איפשהו בשואה ולא יכלה להתמודד עם ביטויים רגשיים כמו בכי. למדתי לבכות במשך השנים. בכי כאמצעי ביטוי לכעס,לאובדן,לגעגוע רב.. תמיד התביישתי לבכות ועד היום אינני יכולה לבכות בפומבי (לא שאני נהנית לעשות דברים אחרים בפומבי חוץ מלרקוד אבל נניח..)
האפשרות שאנשים אחרים יראו אותי בקלקלתי החריד את כל אמות הסיפים שלי. היום אני מרגישה יותר נוח באנושיות הדרמתית שלי. אולי פחות אכפת לי ואולי אני פשוט לא שמה על מה שאומרים עלי כלל וכלל ,מה שזה לא יהיה אני מציעה לכם לבכות מדי פעם ,זו הרגשה כל כך משחררת כמו צחוק אבל בצורה אחרת,בכי מקרב אותך לעצמך ולאחרים, למדתי לבכות כמו שלמדתי שקניות עושות לי טוב(יותר זול מאשר פסיכולוג) ספרו לי חברי על רגע השחרור שלכם ,על רגע דומע במיוחד שאולי שינה ,היטיב,נגע בחייכם, שלכם ברגע לא דומע אך נוגע דורית |