| שלא תדעו איזה שבוע עבר עליי! חברה שלי, אצ'ה, ככל הנראה אכלה משהו לא טוב ברחוב והקיאה יומיים שלמים ואם זה לא מספיק מטריד, גם אמא שלי לא הפסיקה להקיא לאורך כל השבוע ויש מצב שהיא בהריון. הכל התחיל בבוקר יום ראשון. קמתי עוד לפני שהדליקו בחוץ את האור וראיתי את אמא שלי, ממש בגובה העינים, יושבת על הריצפה ומקיאה. באתי להריח מה קורה והאמת שלא נפלתי מהריחות שיצאו מהפה שלה או מהקולות המוזרים שהיא הוציאה. אף פעם לא ראיתי אותה ככה. לאמא שלי יש גינה בבית ששם היא עושה את הצרכים שלה. היא לא עושה אותם כמוני ברחוב, יש לה מין פסל כזה בבית, שמדי פעם משפריץ מים ושם היא מתשייבת לפעמים, ממש כמו שהיא יושבת על יד השולחן שזורק לי אוכל. בהתחלה חשבתי שאולי גם מהפסל הזה אני יוכל להשיג כמה פרורי עוגה שנופלים על הריצפה, בזמן שהיא יושבת שם, אבל עם הזמן הבנתי ששם היא לא ממש אוכלת ושכשאנחנו יוצאות לטיול היא מתאפקת. פעם טיילנו בלילה והרחתי את הריח שיש לאמא בגינה בבית התקרבתי וראיתי איש עומד ומשתין ליד הכניסה לבית שלנו. אמא שלי התחילה לצעוק עליו שפה זה לא שרותים ציבוריים ומלמלה בינה ובים עצמה שהפקחים של העייריה צריכים לתת לגברים משתינים דוחות ולא לכלבים בלי רצועות. ישבתי עם אמא בגינה שלה והסתכלתי עליה סובלת. רציתי ללקק לה את הפנים, אבל עם כל הכבוד לאהבה שלי אליה, גם לי יש את הגבולות שלי. אחר כך היא חזרה למיטה וכל כמה שעות קפצה לגינה להקיא ובחזרה. רציתי להצליץ לה שתאכל קצת עשב. לי זה בדרך כלל עושה ממש טוב בבטן. הלכתי למרפסת שלנו וניסיתי לקטוף לה כמה עשבים מהעציץ אבל אז היא יצאה החוצה, ראתה את הרגליים שלי מלאות בבוץ והתעצבנה נורא. כפויית טובה. יותר מאוחר ירדנו לטיול ואז פגשנו את אצ'ה, הלברדורית המופרעת של השכונה שאין דבר שלא נכנס לפה שלה, נשבעת! היא אוכלת ככרות לחם, עצמות של ציפורים מתות ויש סיפורים בשכונה שהיא פעם אפילו אכלה את אחד הספסלים בגינה. אצ'ה נראתה לי קצת מדוכאת היום. היא הסתובבה עם הזנב בין הרגליים ובכלל לא קפצה לראות אותי. תכלס הוקל לי. פתאום המופרעת הזאת התחילה לרוץ, כמובן שרצתי אחריה ואז ראיתי אותה זוללת איזה גלידה שנמסה על הריצפה. מיד התלהבתי ובאתי להצטרף לחגיגה אלה שאז, בלי כל התראה מוקדמת, הלברדורית השחורה הקיאה לי על הפרווה את כל המיצי קיבה שלי. לפני שהספקתי לעכל, אמא שלה באה בריצה וצעקה עליה: "את חושבת שיש לי כח לעוד לילה של הקאות איתך? מתי תפסיקי לאכול שטויות מהרחוב?". היא קשרה את א'צה ברצועה וכשאמא שלי הגיע היא סיפרה לה שהיא שילמה על ביקור אצל הוטרינרית שלוש מאות שקל, רק כדי שיגידו לה שאצ'ה מקיאה כי היא כנראה אכלה משהו לא טוב. יומיים אחרי זה, אמא של אצ'ה באה אלינו, בלי אצ'ה כי היא אמרה שהיא עדיין מרגישה לא טוב. אמא שלי הלכה לגינה שלה ואני נשארתי ליד הדלת של הגינה עם אמא של אצ'ה. אחר כך אמא פתחה את הדלת והן הסתכלו על משהו ודיברו בינהן בלחץ. לא ראיתי על מה הן מסתכלות ככה שלא הצלחתי להבין על מה כל המהומה. כשהן יצאו מהגינה, הן התיישבו בסלון ועשנו את הסיגריות המסריחות שלהן ואני ביקשתי מחבורת החתולים שיבדקו לי מה הלך בגינה של אמא. פליציה החתולה מיד התלהבה וקפצה על הכיור, שם היא מתאה מן מקל כזה, שהוא כנראה מקל שזורקים לחתולים, כי הוא היה נורא קטן. היא התחילה להעיף אותו ברחבי הבית כשאחים שלה מצטרפים לחגיגה. למקל הזה היה ריח מוכר, אבל לא הצלחתי להבין מה זה. כשאמא ראתה שהם משחקים עם המקל היא קמה בעצבים, מיד לקחה את המקל ואמרה: "נו יופי, עכשיו צריך לעשות אחד חדש" ואמא של אצ'ה ביקשה שתראה לה את המקל ואז היא אמרה לה שלפי מה שזה נראה היא לא בהריון. אחר כך הם הסתכלו על השעון ואמא שלי הוציא קופסה עם מקל חדש מהתיק ונכנסה איתו לגינה שלה. פתאום הבנתי הכל. נזכרתי בדוגי סטייל שאמא עשתה עם רונן, שעכשיו היא קוראת לו 'הבן זונה' ופתאום נבהלתי. - ניגשתי לדלת של הגינה שלה והתחלתי לצעוק לה: "הבן זונה הכניס אותך להריון ועכשיו יסתובבו כאן מלא גורים?את לא חושבת שיש מספיק גורים שמגיעים לכלבייה כל יום כי זרקו אותם? למה את גם צריכה לעשות גורים? גם ככה לא נצליח למצוא להם בתים ואיפה הם יגורו בדיוק? בין סורגים? הרי יש אלפי כלבים שהורגים אותם כל שנה כי אף אחד לא מאמץ אותם. למה להוסיף עוד כלבים? כל גור שיוולד מקטין את הסיכוי של כלב אחר למצוא בית". וואי, כמה עצבנית שהייתי! איזה חוסר אחראיות מצידה של אמא שלי! כאילו היא לא רואה כמוני את כל הקטנים האלה שמגיעים מדי יום לכלבייה! למה אמא שלי לא מעוקרת כמוני?ולמה היא לא סירסה את הבן זונה? אמא של אצ'ה באה להרגיע אותי אבל אני הייתי בשיא העצבים, אז היא צעקה לאמא שלי שאולי אני רוצה לרדת למטה. טיפשה! מה לא הבנת ממה שאמרתי עכשיו? בטח גם האמא של האצ'ה הזו לא מעוקרת! ירדנו ביחד לחצר שמאחורי הבית ואני עמדתי והסתכלתי על עשרות הגורים שנולדו עכשיו לחתולות בגינה. אמא שלי התקשרה לעירייה מלא פעמים וביקשה מהם שיבואו לעקר ולסרס את החתולים. זה היה בפסח שנה שעברה ומאז אף אחד לא בא. בהתחלה היו כאן איזה עשרים חתולים ועכשיו אני כבר לא יכולה לספור. נהייתה רוח פתאום והתחיל לטפטף ואני הסתכלתי על הגורים הקטנים שחיפשו מקום מסתור ותהיתי אם הם יצליחו לשרוד את החורף הזה. אנשים שהם נגד עיקורים וסירוסים אומרים לאמא שלי שזה נגד הטבע ואני שואלת: איזה טבע בדיוק? המכוניות שדורסות אותם? השלושליות עם הבנזין שהם שותים מהם? פחי הזבל עם קופסאות השימורים שהם נחתכים מהם? איפה בדיוק יש טבע בעיר הזאת? אפילו גינה עם דשא מלאכותי אין לי-אז אנשים אומרים לי טבע?! יש גם את אלה שאומרים שכל כלב חייב לזיין (סליחה, אבל ככה הם אומרים) וכל נקבה חייבת להביא ילדים לעולם- כי זה בטבע. למה אנשים הופכים את החיות שלהם לאנושיות? מה אתם חושבים? שלג'ורג' חבר שלי, עכשיו שאין לו ביצים הוא מרגיש פחות גבר? שזה שאני מעולם לא ילדתי זה הפך אותי לאישה מתוסכלת? ג'ורג' ואמא שלו הפכו להיות יותר מאושרים ובריאים י הוא לא תוקף כלבים אחרים, לא בורח וחוזר פצוע אחרי כמה ימים והוא הקטין לעצמו את הסיכויי, ממש כמו אצלו לחלות במחלות שמלא חברים שלנו, לא מעוקרים ומסורסים, חולים בהם ומתים. הגשם התחיל להתחזק ואני ואמא של אצ'ה עלינו הביתה. אמא שלי ישר חיבקה אותי ואמרה לאמא של אצ'ה שהכל בסדר ושהיא לא בהריון. ליקקתי את אמא, כי ראיתי שהיא ממש מאושרת מזה. אני חושבת שהיא למדה את הלקח שלה. למחרת, הלכנו לתנו לחיות לחיות לראות מה שלום חברים שלי. טרי,שזרקו אותו בגיל עשר, הסתכל על הכלבים החדשים שהגיעו לכלבייה ואמר לי בעצב: "לגורים האלה שבאו עכשיו יש סיכוי יותר גדול משלי למצוא בית". היא לי עצוב לשמוע את טרי והלכתי לקבל את הגורים החדשים שנראו מבוהלים. פגשתי את לרדי, בן החצי שנה, שסיפר לי שהוא בא ממשפחה גדולה שיש בה אפילו כמה חתולים, אבל אחרי שהוא אכל לאמא שלו את הנעליים והשתין על השטיח הפרסי, זרקו אותו עם המערכת הישנה למזבלה העירונית. איתו הגיע גם שוקו, כולו רטוב ורועד מקור. אותו זרקו אחרי שנה, כי אבא שלו התחיל לצאת עם בחורה חדשה שלא התאים לה לגור עם כלבים. באו גם עשרות גורי חתולים, חלקם מהרחוב, חלק של איזו חתולה פרסית שההורים שלה חשבו שיוכלו לעשות מהילדים שלה כסף וכשזה לא עבד, הם זרקו את כולם בארגז בצידי הכביש. דיברתי עם כל החדשים והבטחתי להם שאני יעשה מה שאני יכולה כדי למצוא להם בתים אבל עמוק בפנים היו לי דמעות בעינים ושאלתי את עצמי אם אי פעם בני האדם יבואו לקראתנו, ההולכים על ארבע ויפסיקו להיות כאלה טיפשים. שיפסיקו לעשות בשבילנו החלטות מטופשות 'של הטבע' ובעיקר שיפסיקו להייחס אלינו כמו לחפצים שאפשר לקנות ולזרוק. עד לפעם הבא, תנסו לחשוב קצת גם על אחרים, כלבה עצבנית מאוד! |