מלים ארוגות
בשירים שאותם אנחנו שרים
חליל,
ובחליל ששוכן בנו
אש,
ובאש אותה אנו מבעירים
עוף חול ירוק
ובקינת עוף החול
לא הבחנתי
בין אפרי
לבין אבקך
מחמוד דרוויש
ותודה ליואב ששלח לי...
פוסטים אחרונים
- yoaview 20/12/15
- אפרת חברתי 17/10/15
- לאורך עמק רפאים - 4 12/1/14
- לאורך עמק רפאים - 3 28/12/13
- לאורך עמק רפאים - 2 22/12/13
- לאורך עמק רפאים - 1 18/12/13
ארכיון
אני סיפור שמחפש בית (4)
| אבל בלילות הכול שונה. הימים של חני נעים עכשיו בסיבובים, כמו הסיבובים שהאצבעות שלה עושות במסלולי ליטוף אינסופיים של הבטן המזדקרת העגולה הגדולה המושלמת שלה. עוד ועוד סיבובים, עגולים ויפים, חלקים ורכים, ולפעמים הם אוספים בתוכם תנועה פעוטה, בעיטונת אפונית שכבר אפשר אפילו לראות דרך העור הלבן המתוח. כך גם הימים שלה, סובבים סביב ד. ותנועותיו, בעיגולים גדולים וחלקים. תכף ייכנס, בעוד קפה אחד ייצא, היום הוא מלמד, מחר יש לו בחינה, עכשיו הוא חם וגדול ושומר, בבוקר היה רשמי ומרוחק, וחני נזכרה שהיא צריכה להתקשר לשרי'לה, לשאול אותה איך מכינים את האורז הצהוב ההוא, ומה צריך לקנות כדי לבשל כדורי בשר ברוטב, כאלה כמו שאימא הייתה עושה פעם. אבל בלילות הכול שונה. יש לילות שהוא הופך ד. אחר. וחני לא יכולה להבין באיזה נקודה מתרחש השינוי. היא עייפה, אבל לא מצליחה לישון, ולכן היא קופאת בתנוחת אמצע תפנית, עוצמת עיניים ומכריחה את עצמה לספור שלוש-מאות נשימות איטיות ללא תנועה, כדי שיחשוב שהיא ישנה. כל חלקיקי תאיה וקצוות שערותיה קשובים לתנועות שלו, לנשימות שלו, להטיות גופו ולחומו. יותר מכל היא רוצה להניח ראש בשקע שבין הכתף שלו לחזה, בשקערורית שנוצרה שם במיוחד בשבילה, ולהרפות את כל גופה. אבל היא חרדה מהרגע בו החיבוק הטוב והשומר הזה יהפוך להיות מנושם ומנושף וחם-לוהט. בטלפון שרי'לה מציפה אותה בהמון שאלות קטנות, מבול שאלות מתדרדרות, וחני מתחמקת, ממילא אינה מוצאת ביניהן סדק צר כדי להכניס קצה זנבה של תשובה. שרי'לה רוצה לדעת הכול, אבל היא גם לא רוצה. היא מבקשת מחני שתספר עוד ועוד, אבל הקול שלה הוא זה של האחות הגדולה, וחני יודעת שהיא לא יכולה להשיב לה, כי המלים מתבלבלות. וגם מפני ששרי'לה שולחת אצבעות רעבתניות אל תוך התחום החדש והמביך הזה. היא רוצה שחני תספר מעצמה, מבלי שתצטרך לשאול מפורשות. היא רוצה לדעת הכול על ד. ועליה, על מה ואיך ומתי וכמה שביניהם, ועל כל שאר הדברים הנכונים והדברים האסורים. וחני לא יכולה להגיד סודות. אבל היא רוצה מאוד לספר לשרי'לה על האפונית. ושרי'לה אומרת שלא תגיד עליה "היא", כי לא טוב לדעת לפני הלידה דברים כאלה, וגם "מה זה השם הזה? ולמה אתם קוראים לה כך, לא טוב לתת שם לתינוק לפני שנולד, ואפילו אם זה רק כינוי חיבה טיפשי." אבל היא רוצה לדעת מה אמרה הרופאה. "הרופאה אמרה שהכול בסדר," חני אומרת, ושרי'לה ממלמלת רצפי-מלים שחוקות ועתיקות שעושות לחני דגדוג בגרון ורצון לברוח לתוכן. "הרופאה אומרת שהיא מתפתחת יפה, הגודל שלה תקין, כל הבדיקות דם שלי יצאו בסדר, לא חסר לי ויטמינים, באמת, לא חסר. רק קצת ברזל, היא נתנה לי כדורים. וראיתי אותה באולטרסאונד, ראיתי אותה מזיזה את הידיים ואת הרגליים שלה, יש לה הכול! זה מדהים." חני רוצה מאוד לשאול את שרי'לה על הדברים האחרים. אלה שהופכים לה את הלילות. אבל היא לא מעזה. -
"את כמו סיפור שמחפש לעצמו בית," ד. אמר לה אחרי הפעם הראשונה שלהם. הוא גלגל קווצת שיער ארוכה שלה על אצבעו והתיר. "לא ידעת בכלל שיש בך כל כך הרבה, נכון? לא תיארת לעצמך שזה ככה, שזה יכול להיות כל כך... מעולה... נכון?" חני הייתה נרגשת, ומבוהלת, כל כולה תזזיוֹת קופצניות של התרגשות, כל כולה רצון לחבק, ולצעוק, ולבכות, ולרוץ החוצה, לרחוב, לגינה, לשדה, להביט בעיניי כולם כדי לראות אם הם יודעים, אם גם הם מכירים ככה, אם גם הם שותפים. וכשהייתה לבדה הייתה מתפשטת מכל בגדיה ונעמדת מול המראה הארוכה, ומחפשת. היא רצתה למצוא את מה שד. גילה בה בחושך, בסוד. הרי לא הסכימה להיענות לו עד שגלגל והוריד את התריסים עד למטה וכיבה את האור, ובשום אופן לא הרשתה לו להדליק נר על אדן החלון. "יום אחד את תרגישי כל כך טוב עם עצמך שלא אכפת יהיה לך לעשות את זה באור," הוא הבטיח לה, והיא השתדלה לבלוע את ההתכווצות שזינקה בתוכה, שחס וחלילה לא יראה. בינתיים לימדה את עצמה להתבונן על גופה באור יום מלא, וניסתה מאוד מאוד למצוא איפה חני הזאת, שהתחבאה בתוכה, זאת שד. גילה לה בין הסדינים. אלא שמהר מאוד השתנה הכול, כשהחלו הבחילות, והכאבים העמומים, והנוכחות של האפונית הלכה ונרקמה והתבססה עמוק בתוכה. גופה, זה שרק לאחרונה למדה עליו המון דברים מתפרצים ונפלאים, חדל לדבר בשפה הרגילה שלו, ובעצם חדל לדבר בשפה שחני הכירה. ופתאום גם לד. נוספה צללית כהה מאחוריו, מהסוג העמום והמאיים. חני רצתה להסביר לו, אבל היא פחדה. היא רצתה לשאול את שרי'לה מה לעשות, אבל פחדה גם ממנה, וממה שהיא תגיד לה. היא וד. קראו ספר על תשעה חודשים, ועוד אחד על החיים המופלאים שבדרך, הם שאלו בספריית הווידיאו סרט של ה - BBC וצפו בו בתדהמה. ד. התפעל ממה שקורה לה, וממה שעוד צפוי לבוא. אבל בלילות הכול היה שונה. חני חזרה ושיננה את מה שקראו ביחד בספרים, היא רצתה להיות שם בשבילו כמו שהייתה בשבילו מאז הפעם הראשונה ההיא, כשאמר לה שהיא סיפור שמחפש לו בית. אבל משהו מוחלט נקפץ בה כאגרוף ולא נתן לה להסכים, למרות שידעה שהאפונית הקטנה שלה שמורה ומוגנת. כל מה שרצתה היה לטייל במסלולים אינסופיים על העור החם שלו, ללמוד בקצות אצבעותיה את הנימים והשערות והכוכים של גופו הגדול, את מסלול השרירים והעצמות והפעימות, עוד ועוד לשוטט בשקט על עורפו, מאחורי תנוכי אוזניו, ובתוך ריחו הכובש. שעות ארוכות וחמות מתחת לשמיכה. אבל היא פחדה מהרגע שיפנה אליה וירצה בה. עוד. "אני נזהר נורא, נשבע לך," ד. אמר לה בלילה, "אני לא אלחץ לך על הבטן, נשבע לך." אבל לפתע פעפעה לתוך הלחש שלו תחינה בצבע רועם, כזאת שמעולם לא שיערה שיכולה להיות בו, והיא הייתה אפילו עוד יותר מבהילה. "אני לא יכולה..." לחשה באוזנו כשהסתובב ופנה ממנה בשתיקה. אבל הוא לא פנה אליה בחזרה. כל מה שידעה היה שאי אפשר. שאסור. שהדבר הזה שנובט בתוכה שייך לאזור אחר של קיומה, לבן, וחלבי, ומתוק. אזור שהיה צרור בתוכה בהמתנה-שלמה ועכשיו נפתח ונפרש וחובק את כולה, על החיים שבתוכה. ואסור, אסור לה לגמרי, לערבב בין השניים.
© כל הזכויות שמורות פרק 1: http://cafe.themarker.com/view.php?t=1287872 פרק 2: http://cafe.themarker.com/view.php?t=1299229 פרק 3: http://cafe.themarker.com/view.php?t=1309238 |
תגובות (47)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
הנסיכה והאפון , את עושה את זה ממש אמיתי
1. ואני לא ידעתי,
ז"א ידעתי אבל לא רציתי לדעת.
רגע - אני לא ד. - בבקשה לא להסתער עלי.
2. איך ילדים עושים ילדים.
ואנחנו איפה היינו? לא סיפרנו להם!
הרי גם אנחנו עדיין ילדים.
3. יש חברות שתפקיד הלספר שמור לסבתא
אם היא כבר לא ילדה יותר.
4. כל הקידמה ואנחנו עדיין בבראשית.....
5. מחשבות... המון מחשבות
תודה עדית - גם על הרגישות
Told in such a fascinatic and rue to life way that it is impossible to stop reading and what a wonderful style!!
כתיבה כל כך נשית.
ועצובה.
הקונפליקט הנצחי בין גבר לאשה, לאן יוביל אותם? צל של איום יש פה.
*
נעמה
איזה רוך,
איזו עדינות,
המילים המלטפות היוצרים מציאות חמימה,
כל כך כיף איתך,
שאני בא וקורא,
והולך וחוזר וקורא,
והולך וחוזר וקורא,
ורק אז אני מוצא -
לפעמים-,
מה לומר.
עדית (דיתי?-מותר)
כמו להחליק לתוך
נעל בית רכה, ומוכרת
שעוטפת מחממת ונותנת
הרגשה של "נעיממים"
כאלו טובים...
שבה ומתמלאת בתחושות
עם חני וד.
וכמובן האפונית...
כיף אמיתי להיות איתך-איתם.
כמו כולם מחכה להמשך!
אלונה.
כתיבה מעניינת .
במסע המשותף
יש קטעים שכל אחד
משתבלל במסלול שלו
ולמרות שרק קוים ישרים יכולים להיות מקבילים
בחיים גם עגולים
דניאלה
נ.ב.
נ ה ד ר
וצריך את שלושתיכן
הרגישות
המשחקות במילים
ומתארות
מצבים כל כך מוכרים....
דיתיתי
לעולם אל תפסיקי , בבקשה.
אואבתותך
"היא קופאת בתנוחת אמצע תפנית, עוצמת עיניים ומכריחה את עצמה לספור שלוש-מאות נשימות איטיות ללא תנועה, כדי שיחשוב שהיא ישנה...."
צריך את המילים של עידית בשביל להסביר-האם אנחנו מסוגלות להסביר לבנות שלנו-האם בכלל ניסינו-והרי זה קבור כל כך עמוק-שרק דרך האמנות-אמנות המילים והאחרות אפשר לנסות ולבטא את מה שעובר עלינו באמת בחיים האלה.
עדית !!
הבית יימצא,
החיים יווצרו,
סיפור כה יפה,
עבורו כוכבים יינתנו.
עדית
מקסים
*
ילדתי,
הבנתי הכל.כל מילה כל תו ותג.
קראתי, בשקט,קראתי הכל פעמיים,
וכמה קטעים
קראתי יותר.
זאת מראה מדוייקת, ששמת פה.
מראה שכשמסתכלים בה
רואים אותו הדבר,
אבל לגמרי אחרת.
כי מי מספר לנו מהי זוגיות,
מה זה הריון
ומה זו אימהות. מי.
אפילו האמהות שלנו לא .
אף אחד לא מכין אותנו לגודש שהולך לגדוש את חיינו הפנימיים,
להצפה הזאת, לקושי , להתרגשויות.
הכל תמיד כל כך "טכני", סך הכל מתחתנות,
יולדות ילדים.
מה יותר "טבעי , מזה.
מה יותר שגור, נורמאלי , הגיוני, צפוי, נכון.
רק ש-
אז מה???
חני הזאת עדינה, מאופקת, חרישית.
אמיתית עד כאב, שקטה, רגישה,מקשיבה.
בדיוק כמוך.
די מפחידים הימים האלה, מערבלת של מחשבות, רגשות, תהיות.מלווה בפחד מתמיד....שיגמרו כבר 9 חודשים...
אוהבת את הרגישות הגבוהה של עדית....:)
תודה רבה לכל מי שמגיע לכאן, קורא, משאיר תגובה או סימן ירקרק, ותודה גם לכל האחרים.
אני משתדלת להגיע במייל הפרטי לכל אחד ואחת מכם, אם פספסתי מישהו - סליחה.
-
-
הרבה הרבה תודות על השותפות שלכם בסיפור של חני וד.
יהיה המשך...(אני חושבת)
עדית
חני רוצה מאוד לשאול את שרי'לה על הדברים האחרים. אלה שהופכים לה את הלילות. אבל היא לא מעזה.
הפחדים האילו, מתוארים אצלך עדית כל כך חזק.
אם רק היינו מעזים יותר.
בטח היה לנו יותר קל.
זה כתוב נפלא.
אוהבת לקרוא אותך עד בלי קץ.
ביום כיכבתי בלילה באתי שוב להגיב.
תמיד אמרתי שאני אוהבת הריונות בעיקר אם הם בתוך הרחם .
נראה לאן הסיפור הזה יפול ...
ומה יילד יום שבוע שנה.
רונית
דיתי, היתי שולחת אותה לקורס להעצמה אישית/נשית.
חוויה אמיתית אולי תשנה את נקודת מבטה הקטן :)
מ ח כ ה ל ה מ ש ך...
טקסט מצויין.
ועצוב כל כך.
זו תופעה ידועה בהריון ראשון, ניסיונות לשמר את התשוקה,אך הפחד קיים והנסיונות נכשלים.
כל כך מוכר.
הדילמה הקורעת לשניים בין נשיות ואמהות.
בין הצורך להיות באמהות/ חלביות /טוהר
ובין התשוקה /מיניות/ומאבק היצרים החייתי.
ליבי ליבי לטרגדיה האנושית הזאת.
ואת כותבת כל כך נוגע ונוגע בנימי בנימים.
אוהבת כבר אמרתי? שלך שרי
כל מה שרצתה היה לטייל במסלולים אינסופיים על העור החם שלו, ללמוד בקצות אצבעותיה את הנימים והשערות והכוכים של גופו הגדול, את מסלול השרירים והעצמות והפעימות, עוד ועוד לשוטט בשקט על עורפו, מאחורי תנוכי אוזניו, ובתוך ריחו הכובש. שעות ארוכות וחמות מתחת לשמיכה.
ככה בדיוק בונים בית חם ואוהב חני. תאמיני לי שהחושים שלך כל כך צודקים. תסמכי עליהם. ככה בונים אינטימיות שעליה אפשר לבנות אחר כך את הכל. אם יש לך פרטנר, כמובן. וזה לא עניין כל כך בטוח פה.
הפעם הרגת אותי סופית, עדיתה. היצור המקסים הזה, הילדה המבולבלת הזו, מלאת האהבה ורצון לטוב - לאן זרקת אותה, לאן? :)
גומעת בשקיקה כל מילה קסומה שכתבת,
ברגישות מדהימה!*
ואף אני...יעני גבר מצליח להתחבר לחני...
עוקב בסקרנות אחר התפתחותה של אפונית ומנסה להיכנס לראשה של חני המתעגלת...
תראי מה עשית לי עדית...
מתי ההמשך?
דיתי
אחרי כל המילים הללו התשבוחות על הכתיבה והייחוד
והאופי...
מה נותר לומר?! אולי... אה כן,
מצאתי,
פשוט נפלא :)
*
על אף החיטוט העצמי הבלתי פוסק
בדברים טריוויאליים
חני מגולמת בדמותו של ד. דומה ואין לה אישיות משלה
תלות מוחלטת
הטמעות
אין תימה שהפחד תוקף אותה בחשש שמא דבר מה יבריח אותו סופית
ואז אנא היא באה
שב"ט
לאה
אוי עידית עידית
את משאירה אותי חסרת אפשרות תגובה.
מה עוד אפשר להכניס במקום כל כך מלא בטוב. אפונית ?
תודה תודה
נעמה
ויש דברים שמלכתחילה אמורים
להיות סמויים מן העין
להתבשל באין רואים, בתוך
המסתורין.
ובזה כוחם.
כמו כתיבתך.
את התמונה הבאה לפני הסיפור בפעם - אהבתי מאד
תגידי, מאיזה זמן או סוג של אנשים הבאת את האנשים האלה ?
ומה, יום אחד, את ואני עוד נשב מול חומות העתיקה,
כשניגוני חלילים פילהרמוניים וסלסולי מואזין המתערבבים זה בזה
משמשים משענת לגבינו, נשתוק, ונאכל
מהאורז הצהוב ההוא, ומכדורי בשר ברוטב,
וכאלה .
עדית,
את משתבחת כל כך, את הסיפור הזה אני אפילו אוהבת יותר משני הקודמים :)תענוג!
לשתות את המילים, לגמוע לרוות קצת ולחכות לעוד!
ואז? אז לנסות לחפש את שלי, כששלך ברקע, כזמזום מרגיע
תודה!
עצוב לי על חני, על הלבד שלה בתוך מערכת היחסים,
על חוסר מציאת מקומה בסביבתה, מול אחותה - אחת
הדמויות הקרובות יותר אליה., כביכול.
וביחוד על ציפיתה התמימה, שהולדת בתה, תחולל מהפך
לטובה בחייה בכל המישורים.
אבל לפתע פעפעה לתוך הלחש שלו תחינה בצבע רועם
עידית יקירה
אני פה עוקבת כמוניטור
צופה בהתהוות החיים
בשלב זה
ורודים.*
גמעתי אותך בשקיקה..
מחכה לבאות יקרה.
יכולתי בשיא הקלות להתחבר ,
לבלעדיות הזאת של חני
על תוכה ועל ברה
ועל החלביות באפונה.
אותנטי רך ומחלחל לתוכי....
את מבינה באפונים.
יש שלב כזה.
שלב בו נוצרים סדקים ולפתע קורה משהו, ואת צריכה לדעת אם זה זמני (בגלל נסיבות), או התחלה של קבוע, וזה נורא מפחיד,
שמחתי לראות עוד פרק, וכמובן שממתינה לראות מה יוליד יום בסיפור המיוחד הזה.
(לא שייך. אבל חשבתי שתרצי לדעת איפה תפס אותי הפרק הזה בסיפור שלך. בסופ"ש הזה נכתב סוף סוף הדי.אן.אי של הדוקטורט שלי. זה ישב לי מתחת לאף חודשיים והתקיעות הרגיזה. השבת בשבוע שעבר היתה שבת מחניקה. לא שכל התחבר לגמרי, יש עוד כמה אזורים לא ברורים, אבל הבוקר, הבוקר זה קרה. זו שבת של רווחה והפוגה. ואז גמרתי לכתוב, ומצאתי פרק חדש שלך. שבתות).
"כולה רצון לחבק, ולצעוק, ולבכות, ולרוץ החוצה, לרחוב, לגינה, לשדה, להביט בעיניי כולם כדי לראות אם הם יודעים, אם גם הם מכירים ככה, אם גם הם שותפים. "
איזו תחושה נהדרת, ונדירה, ומגעגעת...
ואיך את מכניסה והופכת אותנו שותפים לרווח הזה שבין הנשמה לגוף,
נשיקות ושבת יפה, יקרה לי.
אין כמו השקע שבין הכתף לחזה.
תחינה בצבע רועם
זה מושלם , מוכר , מכוער , מכווץ . . .
את חני אני מכירה , א ח ו ת י , וגם אותך .
אני חושב כי אם זה אפון או אפונה
שניהם כולל הסופרת אינו מאפאן
ויש בו המון אופי. אופי הוא שם
חיבה חביב לאפון ולאפונה.
שוקי
כותבת מקסים.
מרותקת וממתינה בסבלנות לפרק הבא...