אבל בלילות הכול שונה.

הימים של חני נעים עכשיו בסיבובים, כמו הסיבובים שהאצבעות שלה עושות במסלולי ליטוף אינסופיים של הבטן המזדקרת העגולה הגדולה המושלמת שלה. עוד ועוד סיבובים, עגולים ויפים, חלקים ורכים, ולפעמים הם אוספים בתוכם תנועה פעוטה, בעיטונת אפונית שכבר אפשר אפילו לראות דרך העור הלבן המתוח. כך גם הימים שלה, סובבים סביב ד. ותנועותיו, בעיגולים גדולים וחלקים. תכף ייכנס, בעוד קפה אחד ייצא, היום הוא מלמד, מחר יש לו בחינה, עכשיו הוא חם וגדול ושומר, בבוקר היה רשמי ומרוחק, וחני נזכרה שהיא צריכה להתקשר לשרי'לה, לשאול אותה איך מכינים את האורז הצהוב ההוא, ומה צריך לקנות כדי לבשל כדורי בשר ברוטב, כאלה כמו שאימא הייתה עושה פעם.

אבל בלילות הכול שונה.

יש לילות שהוא הופך ד. אחר.

וחני לא יכולה להבין באיזה נקודה מתרחש השינוי.

היא עייפה, אבל לא מצליחה לישון, ולכן היא קופאת בתנוחת אמצע תפנית, עוצמת עיניים ומכריחה את עצמה לספור שלוש-מאות נשימות איטיות ללא תנועה, כדי שיחשוב שהיא ישנה. כל חלקיקי תאיה וקצוות שערותיה קשובים לתנועות שלו, לנשימות שלו, להטיות גופו ולחומו. יותר מכל היא רוצה להניח ראש בשקע שבין הכתף שלו לחזה, בשקערורית שנוצרה שם במיוחד בשבילה, ולהרפות את כל גופה. אבל היא חרדה מהרגע בו החיבוק הטוב והשומר הזה יהפוך להיות מנושם ומנושף וחם-לוהט.

בטלפון שרי'לה מציפה אותה בהמון שאלות קטנות, מבול שאלות מתדרדרות, וחני מתחמקת, ממילא אינה מוצאת ביניהן סדק צר כדי להכניס קצה זנבה של תשובה. שרי'לה רוצה לדעת הכול, אבל היא גם לא רוצה. היא מבקשת מחני שתספר עוד ועוד, אבל הקול שלה הוא זה של האחות הגדולה, וחני יודעת שהיא לא יכולה להשיב לה, כי המלים מתבלבלות. וגם מפני ששרי'לה שולחת אצבעות רעבתניות אל תוך התחום החדש והמביך הזה. היא רוצה שחני תספר מעצמה, מבלי שתצטרך לשאול מפורשות. היא רוצה לדעת הכול על ד. ועליה, על מה ואיך ומתי וכמה שביניהם, ועל כל שאר הדברים הנכונים והדברים האסורים.

וחני לא יכולה להגיד סודות. אבל היא רוצה מאוד לספר לשרי'לה על האפונית.

ושרי'לה אומרת שלא תגיד עליה "היא", כי לא טוב לדעת לפני הלידה דברים כאלה, וגם "מה זה השם הזה? ולמה אתם קוראים לה כך, לא טוב לתת שם לתינוק לפני שנולד, ואפילו אם זה רק כינוי חיבה טיפשי." אבל היא רוצה לדעת מה אמרה הרופאה.

"הרופאה אמרה שהכול בסדר," חני אומרת, ושרי'לה ממלמלת רצפי-מלים שחוקות ועתיקות שעושות לחני דגדוג בגרון ורצון לברוח לתוכן. "הרופאה אומרת שהיא מתפתחת יפה, הגודל שלה תקין, כל הבדיקות דם שלי יצאו בסדר, לא חסר לי ויטמינים, באמת, לא חסר. רק קצת ברזל, היא נתנה לי כדורים. וראיתי אותה באולטרסאונד, ראיתי אותה מזיזה את הידיים ואת הרגליים שלה, יש לה הכול! זה מדהים."

חני רוצה מאוד לשאול את שרי'לה על הדברים האחרים. אלה שהופכים לה את הלילות. אבל היא לא מעזה.

-

"את כמו סיפור שמחפש לעצמו בית," ד. אמר לה אחרי הפעם הראשונה שלהם. הוא גלגל קווצת שיער ארוכה שלה על אצבעו והתיר. "לא ידעת בכלל שיש בך כל כך הרבה, נכון? לא תיארת לעצמך שזה ככה, שזה יכול להיות כל כך... מעולה... נכון?" חני הייתה נרגשת, ומבוהלת, כל כולה תזזיוֹת קופצניות של התרגשות, כל כולה רצון לחבק, ולצעוק, ולבכות, ולרוץ החוצה, לרחוב, לגינה, לשדה, להביט בעיניי כולם כדי לראות אם הם יודעים, אם גם הם מכירים ככה, אם גם הם שותפים. וכשהייתה לבדה הייתה מתפשטת מכל בגדיה ונעמדת מול המראה הארוכה, ומחפשת. היא רצתה למצוא את מה שד. גילה בה בחושך, בסוד. הרי לא הסכימה להיענות לו עד שגלגל והוריד את התריסים עד למטה וכיבה את האור, ובשום אופן לא הרשתה לו להדליק נר על אדן החלון. "יום אחד את תרגישי כל כך טוב עם עצמך שלא אכפת יהיה לך לעשות את זה באור," הוא הבטיח לה, והיא השתדלה לבלוע את ההתכווצות שזינקה בתוכה, שחס וחלילה לא יראה. בינתיים לימדה את עצמה להתבונן על גופה באור יום מלא, וניסתה מאוד מאוד למצוא איפה חני הזאת, שהתחבאה בתוכה, זאת שד. גילה לה בין הסדינים.

אלא שמהר מאוד השתנה הכול, כשהחלו הבחילות, והכאבים העמומים, והנוכחות של האפונית הלכה ונרקמה והתבססה עמוק בתוכה. גופה, זה שרק לאחרונה למדה עליו המון דברים מתפרצים ונפלאים, חדל לדבר בשפה הרגילה שלו, ובעצם חדל לדבר בשפה שחני הכירה.

ופתאום גם לד. נוספה צללית כהה מאחוריו, מהסוג העמום והמאיים. חני רצתה להסביר לו, אבל היא פחדה. היא רצתה לשאול את שרי'לה מה לעשות, אבל פחדה גם ממנה, וממה שהיא תגיד לה. היא וד. קראו ספר על תשעה חודשים, ועוד אחד על החיים המופלאים שבדרך, הם שאלו בספריית הווידיאו סרט של ה - BBC וצפו בו בתדהמה. ד. התפעל ממה שקורה לה, וממה שעוד צפוי לבוא.

אבל בלילות הכול היה שונה.

חני חזרה ושיננה את מה שקראו ביחד בספרים, היא רצתה להיות שם בשבילו כמו שהייתה בשבילו מאז הפעם הראשונה ההיא, כשאמר לה שהיא סיפור שמחפש לו בית. אבל משהו מוחלט נקפץ בה כאגרוף ולא נתן לה להסכים, למרות שידעה שהאפונית הקטנה שלה שמורה ומוגנת. כל מה שרצתה היה לטייל במסלולים אינסופיים על העור החם שלו, ללמוד בקצות אצבעותיה את הנימים והשערות והכוכים של גופו הגדול, את מסלול השרירים והעצמות והפעימות, עוד ועוד לשוטט בשקט על עורפו, מאחורי תנוכי אוזניו, ובתוך ריחו הכובש. שעות ארוכות וחמות מתחת לשמיכה. אבל היא פחדה מהרגע שיפנה אליה וירצה בה. עוד. 

"אני נזהר נורא, נשבע לך," ד. אמר לה בלילה, "אני לא אלחץ לך על הבטן, נשבע לך." אבל לפתע פעפעה לתוך הלחש שלו תחינה בצבע רועם, כזאת שמעולם לא שיערה שיכולה להיות בו, והיא הייתה אפילו עוד יותר מבהילה.

"אני לא יכולה..." לחשה באוזנו כשהסתובב ופנה ממנה בשתיקה. אבל הוא לא פנה אליה בחזרה. כל מה שידעה היה שאי אפשר.

שאסור.

שהדבר הזה שנובט בתוכה שייך לאזור אחר של קיומה, לבן, וחלבי, ומתוק. אזור שהיה צרור בתוכה בהמתנה-שלמה ועכשיו נפתח ונפרש וחובק את כולה, על החיים שבתוכה. ואסור, אסור לה לגמרי, לערבב בין השניים.

 © כל הזכויות שמורות

פרק 1: http://cafe.themarker.com/view.php?t=1287872

פרק 2: http://cafe.themarker.com/view.php?t=1299229