הגאולה? בסוף עוד יום עבודה ולימודים, ישבתי עם השותף שלי על המדרגות בכניסה לפקולטה לחשמל בטכניון. כמו תמיד בהפסקות, שתינו נס קפה באיכות מפוקפקת, עם טעם של חשמל ועייפות. זה היה סוף הסמסטר, וליתר דיוק - סוף התואר. במשך כל אותו היום עבדנו על הפרויקט שלנו בתקשורת: הלחמות, תדרים, מסכים, סימולציות והרצות. ישבנו ושתקנו... לא שלא היה לנו על מה לדבר... אבל כבר ראינו את הסוף של הלימודים הקשים. ומה עכשיו? המצב הכלכלי... המיתון... הפיטורים... גם כששוק ההיי-טק במצב טוב, לנו כערבים אין הרבה סיכוי לעבוד בחברה "חלומית". אז עכשיו, במצב הזה? למה אפשר לקוות. אולי HOT תקבל אותי לתמיכה הטכנית? אולי נטוויז'ן? מתסכל. הרי עכשיו אני בוגר הטכניון. לא שאני מפחית מערכם של אלה שלומדים במכללות, אבל כולם יודעים מה זה אומר ללמוד תואר בטכניון: לוותר על תענוגות החיים למשך ארבע או חמש שנים. לראות את המרצים יותר מאשר את ההורים. לשבת עם חברים ולהמציא בדיחות שבנויות ממושגים במתמטיקה או פיסיקה, אפסילון, קוריוליס ולא יודע מה... כאילו שזה באמת מצחיק. בהתחלה אומרים לך: ואללה, טכניון הא? גאון אתה. ואללה, כולם ירוצו עליך בסוף. איזה ירוצו עלי? בפעם האחרונה שמישהו רץ עליי זאת הייתה הנמלה בגינה. לפני יותר משנה, אינטל וחברות מוכרות פחות היו מגיעות כל שבוע לפקולטה, מחלקות מתנות ומחפשות עובדים. לירידי התעסוקה שהתקיימו פעמיים בשנה בטכניון הגיעו יותר מארבעים חברות, כולן גייסו, כולן התעניינו. אבל ליריד התעסוקה האחרון הגיעו בקושי חמש חברות. אולי הן הגיעו כדי לעודד את עצמן. ואולי מתוך הרגל. ואם הן באמת חיפשו עובדים, אז הן חיפשו את אלה עם הממוצע הבלתי אפשרי. נחזור לסיפור. ישבנו שם, אני וחוסאם, השותף שלי לפרויקט, ופתאום צלצל הטלפון שלי. בצד השני של הקו נשמע קול של אישה. היא: הלו, שלום אני: שלום, שלום היא: שלום אמיר, מדברת רולא ג'בארין מעמותת צופן, ארגון ללא מטרות רווח, שהוקם כדי לסייע לסטודנטים ערבים להשתלב בהיי-טק. אנחנו פותחים קורס בנושא RT EMBEDDED,שיועבר בנצרת במשרדי צופן. הקורס בהשתתפות עצמית מינימאלית יחסית לקורסים דומים בחוץ, ובסוף הקורס נסייע לבוגרים להתקבל לעבודה בחברות בארץ. אנחנו מבטיחים עבודה ל 50% מבוגרי הקורס. הסתקרנתי ורולא קבעה לי פגישה עם הגר ליפקין מצופן. הגר ראיינה אותי במשך שעתיים וחצי ונתנה לי לעשות בחינה פסיכוטכנית. היה נעים לדבר איתה. התקווה חזרה. החלטתי שאני עושה את הקורס. אחרי חודשיים אני וכל החבר'ה שהחליטו להתחיל את הקורס עומדים מחוץ לבניין גדול באזור התעשייה בנצרת. בין המוסכים לאולמות אבו מאהר מתחבאים משרדי צופן. כל אחד מספר את הסיפור שלו: יש כאלה שסיימו לפני כמה שנים, ויש כאלה שאני מכיר עוד מהטכניון. יש כאלה שהכרתי כבר ביום הראשון, ויש כאלה שאחרי שבוע שלם, אני עדיין לא מכיר. כל אחד והסגנון שלו. אני מהסוג שאוהב אנשים, תמיד מנסה להכיר את כולם, לעבוד עם כולם, אפילו עם אלה שמעדיפים לעמוד מהצד ורק להסתכל. את באסל אני מכיר מהטכניון. למדנו יחד את כל התואר ואנחנו חברים טובים, יצאנו יחד, בילינו יחד, ועכשיו אנחנו עוברים את החוויה הזו יחד. גם את תאופיק מעין מאהל הכרתי בטכניון והוא חבר טוב. כבר ביום הראשון הוא קיבל על עצמו את תפקיד החניך התורן בקבוצה. את דועא אני מכיר מהתיכון, אחר כך נפגשנו בטכניון, והנה אני פוגש אותה שוב. את ג'ורג' מחיפה הכרתי בטכניון, בשנה הראשונה שלי. הוא התחיל ללמוד שם לפניי, ולאורך כל הדרך עזר לי בעניינים המינהליים. סלים מאום אלג'נם אוהב לשחק פארמוויל. אבל בזמן השיעור הוא מרוכז במאה אחוז בלימודים. הוא למד מדעי המחשב באוניברסיטה העברית בירושלים, וכבר ביום הראשון דיברנו. את רג'א מכפר יאסיף, פגשתי לפני שהקורס התחיל, והוא שכנע אותי שזה צעד קדימה. עאמר למד הנדסת חשמל באוניברסיטת תל אביב. במשך כמה חודשים עבד בחברת היי-טק ופוטר בגלל קיצוצים. עכשיו הוא מורה בתיכון, אבל מאוד מקווה לעבוד במקצוע שלמד. הוא משגע אותי עם כל השאלות וההערות שיש לו למרצה... שטויות, הכל בצחוק. ויש את נג'יב ואת אבו אלג'ראיסי, שרק ביום החמישי של הקורס התחלתי להכיר יותר. עם הזמן אצליח להכיר את כולם. כולם חבר'ה עם המון מוטיבציה, מחפשים הזדמנות להגשים את עצמם, להוכיח שהם קיימים, שהם יכולים, לפתח ולהמציא, להצליח בכל חברה, כמו כל יהודי שיש לו מראש כזאת הזדמנות. לפני סיום אספר קצת על הלימודים בשבוע הראשון. למדנו תקשורת עם ערן גזית. רואים שהוא שולט בחומר והוא מעביר אותו בדרך הכי מעניינת. היו הרבה מושגים ופרוטוקולים חדשים שתמיד תהיתי איך הם עובדים. ערן גם יעביר הרצאות על איך עושים פרזנטציה ואיך מתנהגים בראיון עבודה. אני כבר מרגיש שינוי. בכל נקודה שהוא שם עליה דגש, נשמע קליק במוח שלי. יוסי, סמדר, סאמי, הגר, רולא, ניבין וגליה עושים הכל, מנסים, מגייסים, משקיעים ובונים קשרים, הכל למען השינוי. העובדה שיש מישהו שמנסה לשנות את המצב שלנו כערבים במדינה היהודית מעודדת. |