ישבנו בחדר בבית הילדים, ילדים בכיתה ו'. גיל 12 בערך.

הבנים ישבו על מיטת קומותיים מול הבנות שישבו גם הן על מיטת קומותיים ממול. וכולם חיכו בסבלנות.

הבנות גיחכו, צחקו, ואני הרגשתי ביניהן לא בנוח.

הבנים הפשילו מכנסיים, הפשילו תחתונים, ובדקו למי יש יותר גדול. הבנות התגלגלו מצחוק.

יצאתי מהחדר החוצה, לא שמעתי אם אמרו משהו עליי אחרי שיצאתי, לא ראיתי רמזים, לא זוכרת שזה עניין אותי כל כך.

 לא עסקתי בזה.

המין היה אז משהו שסבב בקבוצת הילדים.

אני זוכרת את הערב ההוא, בו שמו סרט כחול בוידאו, וכל ילדי הקבוצה שלי  ישבה וצפתה בו.

אני זוכרת את השקט והדממה בינינו, בזמן שהתמונות עלו על המרקע. בזמן שהקולות, האנחות והגניחות נשמעו.

אני זוכרת את המבוכה שהיתה בי, לראות את המראות, לשמוע את הקולות, ולשבת בין אחרים שמהופנטים למסך.

ואף אחד מהאחראים עלינו לא ידע שראינו. לא ההורים, לא המטפלת, לא השומרת.

ככה מדי פעם בפעם עד גיל- נעורים מאוחר, היינו יושבים וצופים בחברותא.