צ'רלי צ'פלין אמר פעם כי ההבדל בין טרגדיה לקומדיה טמון במרחק.

מקרוב או בזמן ההתרחשות הדברים לעיתים נראים טרגיים, אך אם מתרחקים מהמצב (ממרחק הזמן או הרגש), מקבלים קומדיה!

האם הנוסחה: "טרגדיה + זמן = קומדיה", עובדת לכם?

כמה אירועים מהעבר בזמנם היו מקור לכאב וסבל, נראים ונשמעים היום ממרחק הזמן כחוויה משעשעת או מכוננת? כמה פעמים בזמן האירוע אמרתם לעצמכם "יום אחד עוד נצחק על זה" אז למה לא לצחוק על זה כבר היום? להסתכל על ההתנסויות כחוויה מענינת ומלמדת, עוד לפני שמימד הזמן מכניס את האירוע לפרופורציה הנכונה.

 בפוסט הקודם כתבתי שהגישה לחיים בהומור ובחיוך הרבה יותר בריאה, נעימה ולדעתי גם אפקטיבית, אחד המגיבים חישב וכתב לי שהכותרת "מי מצחיק יותר ממני" שווה בגימטריה  ל-"בריאות הנפש".... אימצתי את המשוואה J

 נכון שלא תמיד כל כך קל לקבל כל דבר בחיוך, גם לי לדוגמא בעבודה יש המון מצבים והתנסויות מאתגרות... הגישה שלי היא להתייחס אליהם כבית הספר של החיים, להפריד את האגו והפן האישי שנפגע מצורת ההתיחסות, ולבחון אוביקטיבית מה אכן טעיתי וניתן ללמוד ממנו ולשפר לעתיד, כמובן כל זה לאחר שבדקתי שהחיוך חזר לפרצוף... כמו שכתב נפוליאון היל יש שתי אפשרויות בחיים או להצליח או ללמוד לפעם הבאה.

קיים פרדוקס מעניין: נחוץ לא מעט אומץ כדי להיות ספונטניים ולעשות את מה שאנחנו באמת רוצים וחולמים לעשות, ויש את החשש הטבעי של "מה יחשבו עלי?!?" כי הרי בעצם כולנו רוצים שיאהבו אותנו ופוחדים פחד מוות מהדחייה, הפרדוקס הוא שבפועל אם מתגברים על הפחד הזה ועושים את המעשה ה"מטורף" אזי דוקא ה"התנהגות המוטרפת" היא שמחברת ומקרבת ביננו לבין אחרים!

אז ההמלצה שלי היא להשתחרר, להוציא את המקל מהתחת, ולעשות מה שבאמת בא לכם בלי יותר מידיי חשבונות, ולגבי החיוך אם קשה לכם ניתן להשתמש בטריק של "fake it until you make it" – על מנת לתרגל את השריר שאולי הזנחנו אותו לאחרונה.....

לסיום, בהקשר להפקת ההלוויה שלי שכתבתי עליה בפעם האחרונה אצטט מג'רי סיינפלד (שרק בשבילו שווה להחזיק טלוויזיה): מה הייתי הכי רוצה שיגידו בהלוויה שלי – "תראו הוא זז! הוא זז!!"

שבוע מחוייך ומוטרף