היא אמרה לו, תכתוב על אהבה. תכתוב על בית וילדים חמודים רצים בשדה ירוק שמלא פרחים צהובים ואדומים באביב. זה יפה לך לכתוב על אהבה. תכתוב, אמרה היא לו.

אני כותב על אהבה, בית וילדים. אני כותב על פרחים, על אדומים וצהובים, על שדה ירוק שכבר התחיל לנבוט, את בטח מרגישה את זה כמוני, הירוק עם הריח הזה שכבר מגיע. אני מרגיש את זה בא, אני מרגיש את זה תמיד לפני כולם, את השינוי שעומד לבוא. אני מתפלל ויודע הוא מעבר לפינה, עוד חודש, גג חודשיים, ושם הוא יהיה. ואז בטח אני כבר ארגיש את השינוי שאחריו, את הירוק שהופך לצהוב והחמימות של האוויר בלילה שנעים לשכב בלי שמיכה, ולהסתובב עירום בלי להרגיש שקר. אבל בינתיים, עוד מתקררת לה העונה הקודמת, מפנה את מקומה, עייפה ותשושה לעונה החדשה שכולה עזוז וגבורה, רעמים וברקים באיפור עשן אפרפר ורוח נקייה.

אהבה.

של קיץ גוועת, של סתו בשלכת, של חורף נובטת ומלבלבת, של אביב פורחת, ואני נסחף עימה במעגל השנים, לא עוצר לרגע, גווע, מושלך, נובט שוב, מלבלב בירוק, פורח בשיא כוחי ושוב מפיץ את זרעי האושר, אותם יש להטמין באדמה הבתולה בדיוק בזמן הנכון. אסור לשמור את זרעי האושר, הם לא ניתנים לאחסון, עדינים ורגישים מדי, קצרי מועד. רק האדמה יכולה לקבל אותם בברכה, אל תוכה, אל הרחם החמים שלה.

בית.

לבנות מחדש. לבנה אחרי לבנה. בגשם ובקור, בחושך ובאור, מהמסד לטפחות. אי אפשר לעצור את הבנייה הזאת, הכל הולך לפי התוכניות שנחתמו שם מזמן. אתה בונה את עצמך כל יום מחדש, כל שנה מחדש, כל החיים מחדש. ישן וחדש מתערבבים להם כל הזמן, במין מחול קדוש של חיבור לאדמה ושמיים, הולכים וחוזרים עד שהכל מושלם. בבית גרים שניים. האדמה והשמיים.

ילדים.

בואו ילדי האושר, רוצו לכם, התפזרו בשדה. צחוק מפזז ועליצות. קטפו את פרחי הבר, הריחו את הירוק המשכר הזה, התגלגלו בעשב, צאו אל המרעה, שור וסוס יביטו בכם משתאים ואתם בהם. הביטו היטב סביב וחקקו בזכרונכם, חלקת שדה, פרח צהוב, כתם אדום, נמלה עמלה ופרפר מרפרף.

כתבתי על אהבה, בית וילדים. זה יפה לי לכתוב על זה. ככה היא אמרה.
את שומעת? לא רוצה לכתוב, רוצה לחיות. רוצה לחוש, לטעום ולהריח. לא רק להרגיש.
את מרגישה? זה בא.
את מבינה? השינוי.
את רואה? אני מרגיש אותו באוויר.
טיפשונת, הוא בכלל לא בחוץ הוא פה בפנים, בתוכי, בלב שלי, כל השנה.

אביב אהבת זרעי האושר.