
| השוער הגרמני, התאבד-סבל מדכאון קשה. אשתו מספרת כי לא האמין שיוכל לצאת מהדכאון, היה שרוי במלנכוליה, חוסר-מוטיבציה.כמובן כי אני מיד קולטת את דבריה (כן-היא מדייקת ולי קשה מאוד לדייק).שותה את דבריה ומהנהנת-נו-רק אשר חווה את הדכאון/חרדה/מלנכוליה התהומים יכול להנהן.צרת רבים, חצי נחמה-כך אני מרגישה-כן אני לא לבד במערכה הסתומה הזו.זה ברור לי שיש עוד מיליונים,אך בכל זאת אינני נפגשת עימם ותחושת הבדידות גורמת לי לפקפק בכל.השכנה שאקרא לה-מתנה נפטרה מסרטן.אימא לשלושה ילדים,אינני מצליחה לשכוח אותה כבר חודשיים.היתה אישה אופטימית, מתוקה עם גוף נערי,היתה הולכת עם אחת מבנותיה והן נראו כחברות. חמותי היקרה בקרשה אותה בסוף ימיה וסיפרה לי שהיתה נפוחה כולה ובמצב לא טוב,משהו שנראה כמו סוף-אך מתנה היתה חיובית ומילמלה שהיא אמורה להמשיך את הטיפול בשבוע הבא..לאחר יומיים היא נפטרה.מאיפה האופטימיות הנדירה הזו-זה מדהים ומעורר הערצה (נו-את רואה-אני מדברת אל עצמי-שנים של מלחמה ובכל זאת אופטימית-ואת פסימית לחלוטין-תגידי תודה את חיה,את נושמת-אבל זה לא עוזר-כנראה נולדתי עם גן פסימי לחלוטין-לעזעזל איתך-אני לא יכולה לסבול את העצב הגדול, את זה כי אינך רואה את חצי ה-פאקינג מלאה, את זה שבבוקר השמש זורחת והציפורים מצייצות-ובשביך הבוקר הוא הבוגד הכי גדול-מי רוצה להתעורר בכלל-רק לישון-לעצום עיניים ולהיות בשלווה/בשקט במקום בו המיינד לא דופק לך את החיים)בעודי במיטה אני חושבת עליה ועל שעותיה האחרונות-מה הרגישה,האם כאב לה,האם לא הבינה,האם היא ישנה וכך פתאום נפחה ומתה, האם ידעה ודיברה עם ילדיה ואולי אמרה להם-תשארו אופטימים כמו אימא-ומהיכן היו לה את הכוחות להגיד דברים אלו.הרי הינה אני הייתי אופטימית ומה יצא לי.אבל בכל זאת ילידם וחייבים להעניק להם ולטעת בהם תקווה.האם היא תהיה דמות חיקוי עבורה, האם יהיו אופטימים כמוה.מה הם חושבים וכיצד הם מתמודדים עם האבל.כך אני שואלת מליון שאלות ומתישה את הראש.אבל היא לא עוזבת אותי.לפחות ידעו כי היא חולה בסרטן-אצלנו המחלה היא שונה ויבין זאת (שוב פעם) רק אשר חווה. אין למחלה הזו קרניים, אין לה זמנים-היא פשוט תוקפת בלי רחמים, היא אינה נראית לעין היא פשוט אוכלת כל חלקה טובה-מנשמה/נפש/גוף/לב/מח, היא מכאיבה ושורפת-וכל סובביך אינם יכולים להבין אפילו בקצה קוצו את הסבל, את חוסר-האונים, את התחושה שאתה עומד להשתגע ולמות מצער/פחד/יאוש/חוסר-אונים/עצלנות/כבדות/שנאה עצמית/חוסר מוטיביציה/זכרון בוגדני/חוסר פיקוס/חוסר אנרגיה/חוסר צלילות הדעת/האש השורפת כל חלקה טובה.אני כותבת ובא לי לצעוק לי-צאי מזה יא בהמה-חבל על האנרגיות שלך-את מתבוססת.אבל אני לא יודעת מאין כל זה נוחת כעננה שחורה. האם אני אשמה?אז עכשיו גם רגשי-אשמה?! די!!!!!!!!!!!!!!!!! מלך הרייטינד מתאבד ומשאיר אחריו שלושה ילדים. איך הוא התאבד?מה הוא חושב בשניות האחרונות-האם יצליח לי או לו? האם אינו מפחד מהכאב-אני אישית מעדיפה כדורים-אשר ירדימו אותי ואשר לא יתנו לי להתעורר. כן, אני מוצאת עצמי מתעסקת עם המוות-נוברת בוהמוות-מאוד מפחיד אבל הנשמה רוצה להגיע למקום השקט/לדממה. עכשיו---אני מפחדת-מרגישה את הפחד בבטן התחתונה.להתקשר לילדים או לא? בעוד אני מרגישה את הדמעות חונקות את גרוני. לפעמים אני מרגישה שזה לא זמן מתאים,שאני מנג'סת, שאין לי מה להגיד, שלא ישמעו טיפת פסימיות של אימא (שאמורה להיות חזקה-שהרי אם לא...אינני רוצה אפילו להמשיך להקליד על זה) ואולי הם זקוקים ללילה-טוב, האם הלילה-טוב צריך להיות קצר או גם להקשיב-ברור שאהיה קשובה אבל הכל נראה לי מלאכותי-די שוב עייפת והתשתי את נפשי.להמשיך להקליד או לא-ומי יקרא, האם יצא ספר או לא?האם אלו חלומות באספמיה-וכמה שאלות לעזעזל-אם בא לך תכתבי ואם לא אז-מספיק.אבל אני לא יודעת מה בא לי-זו בדיוק הבעיה.אולי בעצם כן-להניח את הראש ולא להתעורר.את אגואיסטית-רק על עצמך את חושבת-ומה עם שני הגוזלים? אבל אני חולה-שום חולה ושום בטיח-תוציאי לעצמך את זה מהראש.אבל אני לא מסוגלת-אין דבר כזה לא מסוגת...האם באמת אין דבר כזה?סגריה-עוד סיגריה שתשרוף אותי ו"תעזור" לי להפיג את הפחד-ואולי זה גורם להפוך-אינני יודעת-אבל הסגריות הן החברות הכי הטובות שלי-בתקופה הזו.הן איתי, הן לא עוזבות/נוטשות אותי, הן תמיד פה. בפעם האחרונה-לפני חודש-דליה (המטפלת שלי-כך אני קוראת לה-אימא שלי,המיינקת שלי) טסה להודו, אבא טס לסין, גם ג' עמד לטוס להודו, אני לא יודעת באם יש קשר-אבל אולי בכל זאת הרגשתי נטישה.אני פותחת את הכספת (היו לבעלי הדירה כספת-אצלי היא היתה בשימוש של איחסון הכדורים דרכון וכו...לא היה לי מפתח או קוד-היא שמשה כארון קטן בתוך הארון הגדול) לוקחת את שקית הכדורים ומוציאה את הלוריוונים החמודים הקטנים-הם הם יתנו לי את השקט. בולעת 60 ונכנסת למיטה עירומה-הרי גם כך זה הסוף (ואני חורף/קיץ-עירומה במיטה עם פוך ומאוורר).הולכת לישון. בדיעבד אימא (הביולוגית) מספרת (לא זוכרת אם זה היה יום או ערב) שהיא נכנסת למיטה ומרגישה משהו אשר מציק לה (האם באמת יש כזו רגישות לאימהות?). היא יוצאת ודופקת על הדלת של חדרי, אני נעלתי אותו ולכן אינה מצליחה לפתוח ואני לא עונה...אחרי כמה דקות מעירה את ש' ומתקשרים לפורץ (מענייןן, הרי היא יודעת שאני מסוגלת לישון ימים שלמים-אז מה פתאום עכשיו היא מציקה?טוב אולי בגלל שנעלתי-אני צריכה תמיד לנעול) הפורץ אומר שינסו להפיל את המפתח (המפתחות של פעם הגדולים).הם מצליחים להפיל את המפתח ועם מפתח אחר (מאוד "חכם" עניין המפתחות שכולם פותחים את כל הדלתות) פותחים את הדלת ומזמינים אמבולנס. אני פוקחת חצאי עיניים כאשר מורידים אותי מהאמבולנס לכיסא גלגלים, שומעת "את יכולה לרדת לאט,יש פה כיסא" ושוב נרדמת ומתעוררת אל מול הרופאה (היי-אני מכירה אותה כבר הייתי פה, לפני בערך שנתיים-הגעתי ואמרתי "קחו אותי לשבוע, נתחו אותי ולא יודעת מה, רק תוציאו לי את הדכאון הזה מתוכי" והיא אמרה שאני לא מתאימה למחלקה, אבל התעקשתי ונכנסתי למחלקה הסגורה-האחות אמרה לי "מה את עושה פה, זה לא בשבילך" ובכן ראיתי את ה"קן" ושאל אותי משהו "את חדשה כאןןןן" אמרתי תודה, שלום ולא להתראות) וכך אני מתועררת והיא (הרופאה) אומרת לי "את תכנסי לאישפוז" ואני אומרת "בשום-אופן", "תראי באם תתנגדי יבואו לקחת אותך בכח" -אני מרפה ומובלת למחלקה. לא זוכרת איך הגעתי עד למחלקה ולא זוכרת מתי התעוררתי. |
אין רשומות לתצוגה
תגובות (0)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
אין רשומות לתצוגה