שבת של השראה...

בשישי חגגנו כהרגלנו בקולנוע, והפעם בחברתו של אריק קנטונה, שחקן הכדורגל שהפך להיות המורה הרוחני או המאמן האישי של אריק בישופ, הדוור האנגלי הדיכאוני בסרט "מחפשים את אריק".

וראו איזה פלא למחרת בשבת כשנכנסנו לסרט "ג'ולי ג'וליה" עם מריל סטריפ המרגשת, לא שיערתי שיהיה קשר כל כך הדוק בין הסרטים.

שתי דמויות קוטביות, האחד כדורגלן שמצטט משפטים פילוסופיים חסרי פשר: "השחפים עפים אחרי הספינה כי הם חושבים שזורקים סרדינים לים..." או "בלי להסתכן אי אפשר לעקוף את הסכנה"...

והשניה, ג'וליה צ'יילד, שפית אמריקנית שלומדת בישול בקורדון בלו בפאריז. צ'יילד מעוררת השראה בבחורה אמריקנית אבודה בשם ג'ולי שמוצאת ניחומים בספר המתכונים של צ'יילד ומנהלת איתה דיאלוגים דמיוניים. 

אז קצת נוסטלגיה...

בפברואר 1987 מצאתי את עצמי מתגוררת בקווינס אשר בניו יורק, לא רחוק מהדירה העלובה של ג'ולי המקסימה בסרט. אני זוכרת את תוכניות הטלוויזיה של השפית ג'וליה צ'יילד שנדמתה בעייני אז כפילה בחנות חרסינה. מדי יום הייתה ג'וליה  מפלסת את דרכה הגמלונית בגובה של 1.88 מ' במטבח טלוויזיוני טיפוסי, ומלמדת את האומה המבורכת  עוד מתכון צרפתי מתורגם לתרבות הפאסט אנד איזי פוד האמריקנית.

ג'וליה הייתה הכול חוץ ממנחה אופיינית המתאימה לטלוויזיה או לעקרות הבית המסורות של שנות ה-80 באמריקה. היו לה מתכונים נפלאים, ואני  נעזרתי בהם לא אחת בהצלחה יחסית גבוהה...אך היה לה קול מוזר ביותר, גרוני, צווחני, עם אינטונציה מיוחדת רק לה. מריל סטריפ המוכשרת הצליחה לרגש אותי בסרט כשכבשה את הניואנסים המיוחדים של צ'יילד והצליחה להעביר אותם למסך.

הסרט מלא בתיאורים מרגשים של אוכל נפלא ומחמם לב.

כמויות החמאה שנשפכו על המסך גרמו לי לרצות לרוץ הביתה ולמרוח שכבה עבה של חמאה על פרוסת לחם טרייה, שהרי אין עונג גדול מזה בעולם...  

מעבר להיותו סרט על שפית גדולה ועל אוכל מדהים, זהו סרט נפלא על זוגיות תומכת. במקרה הזה אלו הם שני גברים שתומכים בנשותיהן על העדפותיהן המיוחדות ומסירותן ללא קץ לאהבתן הרבה למטבח.

זהו סרט על עיצוב הזהות ומציאת הייעוד בחיים ללא פשרות. 

זהו סרט על התמדה מפרכת שמשתלמת בסוף.

זהו סרט על חיים עם מטרה!

היה לי העונג לחוות שעתיים של נוסטלגיה והנאה צרופה.

תהנו!