| שבת בצהריים אני יושבת בבית קפה. קריית חורשים בצפון, אני מוקפת חברים. כולם אוכלים, שותים מדברים ונהנים. מה לא נהנים?רק מנהלים שיחה תרבותית וכמה בדיחות. על מה זה היה? המצב במדינה? הסרט החדש של טרנטינטו? המופע החדש של אביתר בנאי... לא ממש זוכרת. את הדעות שלי הגדרתי כגבב שטויות לא מנומקות. מדהים איזה פער קיים בין איך שאנשים תופסים את עצמם ובין איך שרואים אותם העולם. תמיד חשבתי שהתשובה הנכונה בעבורי היא כשהמוח שלי דל בחמצן ,מה שמרגיש לי באותו הרגע. אני נהנית להתווכח לעיתים, באופן ידידותי ומנומס. ופתאום אני מוצאת את עצמי יושבת מול פרצופיהם הפגועים של האהובים עליי ונופל לי האסימון: כן, כן הדבר הקטן המתכתי עם החריץ באמצע שמשתחל לאיטו עד שיורד למטה. אני מפלצת "צדק" שימו לב המילה " מנומס" לא הופיע במשפט של נפילת האסימון ואת התובנה חטפתי כמו בוקס בבטן. זה קורה שאני נותנת לאמונה שלי תוקף להיצמד למציאות-מדומה. במקרה זה "צדק" אינו הדבר הנהדר הזה שעושים בבית המשפט, אלא זה הצדק הקטנוני שלי אולי אני צריכה לשתוק לפעמים ולא להסתבך במילים. נדיבות הלב שלי לא יכולה לקחת משהו של מישהו אחר.ואם אתה נותן דבר למישהו אחר זה לא באמת על חשבונך. זה קורה לי ,מפני שהמקום שאני הכי אוהבת הוא בדרך כלל המקום בו אני נמצאת.
שלוש חודשים של ניסיון חדש על קו ר"ג- יבנה קריירה בדיונית שהסתיימה ברגע אחד. כאשר החלטה אגרסיבית אחת משנה לי מסלול חדש לא מוכר . הודות למקבלי ההחלטה אני והוא, כמובן. אחד כזה ששולח הרבה אי-מיילים בשעה מהבלקברי שלו, מוטרף כזה וקדחתני. מזל שאני לא טיפוס מידיי נוסטלגי כי אני עכשיו מתחילה שוב מחדש. חשבתי שמפלצת השוויון הגיע גם אליי, כן אני מוכנה לקבל הכול, אבל אף אחד לא ייקח את "כוכב הצדק" שלי, זה האנטיתזה המוחלט שלי של ה-בסדר-מה כבר יקרה ?! ההחלטות שלי לפעמים כלואות בטירה רחוקה ,לא תמיד הן משתחררות והדברים נעשים מעצמם וע"י אחרים. מוזר איך המציאות מחלחלת בסוף גם לאחרון התוהים. הלוואי ויכולנו להמשיך לשגות באשליות, אבל כנראה שהמציאות חזקה מכל דמיון מודרך מראש. משום שדווקא כאשר עולם כמנהגו נוהג, על רקע המונוטוניות של הזמן החולף, אני יכולה לגשת אל הנפש שלי הרחק מהמשברים הגדולים ורגעי השיא, ניסיונות וטעייה, עליה וירידה כל אלה מתמסרים אל שיחה פנימית שחושפת את התנועה הכנה ביותר של עצמי.
לאט לאט אני יוצאת מהגומחה העמוקה של הנפש המופרעת שלי. סתם, בצחוק. כשעלה בראשי הרעיון להתחיל שוב מחדש וללחוץ על כפתור ה"ריסטרט" , אני מדמיינת את זה כספר זיכרונות המכיל את הרשימה השחורה שלי, אבל הפעם עם הנחיות מתוקנות להתנהגות נכונה, מתי כן ומתי לא.כזו שתתמלא בתשוקות חדשות, זיונים, החלטות, אהבות, בחירות,רצונות ... אין לי רגשות בושה, ואני לא מפעילה יותר צנזורה על עצמי אני פותחת את הפה.לשתוק? אני ? לא שומרת יותר בבטן. אלו החיים שלי, והם חייבים להיתרגם ולהיות כדי שתהיה להם משמעות. אני לא מתעניינת בשעשועים, בחבישת מסכות יפות, בעשיית רושם. אני לא מקשטת את החיים שלי. כנות היא תנאי הכרחי ושם אני נמצאת. את האכזבות המרוסקים שלי אני משאירה מאחור גם כשהם נראים בתכתובות הסמסים שלי אני דואגת למחוק כל פעם ש"הסמסונג" שלי גוער בי שנגמר לו הזיכרון .למרות שלחלקן יש הארד קופי בראשי.זה זיכרון כירורגי חד אבחנה, תמיד מאפשר לי לגולל את סודותיי הכמוסים של היומיום, של תנועת העולם העובר, על הבדידות שצפונה בה, כפירת הגוף ותשוקת הנפש.
סבא שלי ז"ל היה אומר :" שבחיים צריך להתקדם כמו נהיגה בתוך רכב. מסתכלים תמיד במראה האחורית אבל הדרך היחידה להתקדם היא עם המבט קדימה".. כי להתחלה אין סוף!
שבוע טוב ! |