בוקר טוב עולם, מה שלום כולם? 

למה אף אחד לא עונה יותר כששואלים אותו לשלומו?

זו סתם אני? או שזה פשוט הריחוק הזה, שפתאום שמתי לב שתפסתי מכולם לאחרונה. מאנשים שאני מכירה ומכאלה שלאו.

אני מניחה שהתרחקתי לא במודע בעיקר בגלל שלא רציתי שיראו אותי באמת בשלב הזה שהצלחתי לעבור, כרגיל, לבד. שלב שהיה נוראי בשבילי כי נשברתי המון פעמים, נפלתי וקמתי, בכיתי, החלטתי, התחרטתי, ביקשתי סליחה, סלחתי בעצמי, סלחתי לעצמי, ועוד כל מיני פעולות של מעבר בין שלב ולשלב. זה היה הפרק האחרון בדרך שבחרתי לעצמי לפני תקופה מסוימת כשעמדתי על פני צומת דרכים מרובת דרכים עד מאד.  

אבל הנה אני, עומדת בנקודה ממנה אפשר לראות את הדרך נפרסת לפניי, דרך שבה אולי אבחר באחד מן הימים שיבואו עליי בזמן הקרוב, עושה עם עצמי חשבון נפש מתמשך, זה היה צעד נכון? 

כשאני מגיעה לחשבון נפש וחושבת מחשבות כמו "האם מה שעשיתי היה נכון" אני מגיעה למסקנה בסופו של דבר שלאותו רגע זה היה מעשה\זו הייתה מחשבה נכונים. אבל נכון לעכשיו -אחרי שהשתנתי\בחרתי דרך חדשה\אני לא אותה אחת שבחרה את הבחירה ההיא- הבחירה הזו שגויה לי. אז מה בעצם כן נכון? כיצד עליי לנהוג עכשיו? 

ואז עולה בי העובדה הפשוטה שאני בקושי בת 16. ואולי אני בכלל צריכה לזרוק מעליי את כל המחשבות המבוגרות האלה. עם הדגש על המבוגרות, כי כולם סביבי תמיד הרעיפו עליי מחמאות על כמה שאני בוגרת. ברצינות, עוד כשהייתי בגן, המטפלות שלי כתבו לי ברכה ליום הולדתי השלישי -אם זיכרוני אינו מטעני- ובברכה כתוב "כל כך בוגרת לגילה". 

כלומר, אני מגיל מאוד צעיר מודעת לעצמי, מכירה את עצמי לעומק, בוגרת. אבל אם בגיל 14 אני כבר לוקחת על עצמי את האחריות ואת העצמאות הבוגרת של לחיות חיי אינדיבידואליים בתוך קבוצה. אז מה אני מצפה שיקרה בגיל 16?

אני חושבת שהגעתי למסקנה שאני המבוגרת הכי צעירה שאני מכירה. ואני מאד מאמינה ב"אין האופה מעיד על עיסתו" אבל ראבק.

זה בכלל טוב לי שאני מתנהגת כמו מבוגרת כשאני לא אמורה? 

ועכשיו פתאום צצה לי הכתבה על "מועדון ה27" מהחלק האחורי של הראש שלי, החלק של הזיכרונות של הזמן האחרון ואני חושבת לעצמי- בכלל יהיה לי כוח להכיל את עצמי עד גיל 27?

כי מודעות עצמית גבוהה דורשת כוחות התמודדות והכלה של כל מה שאני מודעת אליו.

יהיו לי את הכוחות האלה? אני לא אתפוצץ מתישהו בדרך? אמרו לי שזה עובר עם הזמן כשמתבגרים, וכשעוברים את הגילאים 18-20 הקיצוניות שאפיינה אותנו בתור מתבגרים מתמתנת. אני מפחדת שזה לא יקרה. אני מפחדת -הכי מפחדת- מלהיות מבוגרת עם קטבים. עשיתי עכשיו עבודה לבית הספר, מטלת הגשה בספרות. דבר ראשון הייתה אפשרות לעשות ביחידים או בזוגות. מיד ידעתי שאני אעשה את העבודה לבד. לאחר מכן בקשו מאתנו לבחור את אחד השירים מהרשימה שהביאו לנו או לבחור שיר שיש בו דילמה פנימית של המשורר\ת. כמובן, ששכחתי מהעניין אז עשיתי את העבודה בדקה ה99.99999, אופייני לי, בכל אופן, בחרתי את "רחיפה בגובה נמוך" של דליה רביקוביץ'. ומעבר לכך שאני מאוד מזדהה עם השיר. קראתי קצת על הביוגרפיה של רביקוביץ', ולפי מה שהבנתי מוויקיפדיה היא הייתה מבוגרת עם קטבים. ותהיתי לעצמי המון פעמים איך היא שרדה את עצמה. ונורא הייתי רוצה לשאול אותה איך היא שורדת.

ואז הגעתי למסקנה שאני חייבת למצוא מבוגר עם קטבים. או לפחות אחד שיסביר לי איך אפשר לחיות עם קטבים, ויזרע בי את התקווה שאני באמת אתאזן עם הזמן.

למען האמת, כל החפירה הזו הגיעה בעיקר בגלל המוזה האומללה הזאת שנחתה עלי אתמול בלילה באכזריות יתרה כשישבתי בסלון והבנתי פתאום "וואו, רגע, נגמרה השבת, זה אומר שמתחיל שבוע חדש. איזה באסה!"

ומאז אמש הרגשתי שאני חייבת לכתוב קצת את מה שיש לי בלב.  

אז הנה-

שבוע חדש, אני לא בטוחה עד כמה אני אהנה ממנו. למרות שאני מאוד מקווה ליהנות ממנו. וממני. 

נורא רוצה לחזור לעשות מוסיקה, ובעיקר רוצה לחזור להרגיש נורמלי עם הגוף שלי, ולא כאילו הוא מתפרק. 

לכן, בברכת שבוע נפלא אני אסגור את הפוסט.

להת'