היא גרה על משטח קרטון בפינת הרחובות קרליבך ויהודה הלוי. שיערותיה הלבנות גולשות לה על כתפיה הגרומות, מוסיפות נופך של טירוף לעיניה המתרוצצות בחוריהן. מסתכלת בעוברים והשבים, לועגת להם, צוחקת איתם ועליהם, המראות מתרוצצים בראשה וים האנשים הופך לנהר זורם ורועש, לוקח אותה למקומות אחרים. מתוך האשד, כמו דגים מעופפים, קופצים אליה קטעי משפטים: "המשכנתא הורגת אותי", "הדיון מתחיל עוד.." "אמרתי לו שישכח מ.." ולפני שהם שואפים את מלוא אוויר ראותיהם נעלמים דגי המשפטים חזרה אל הנהר שזורם למרגלותיה. . בלילות כשהשקט אופף את העיר מחלחלים אורות הנהר השקט אל מוחה, מרגיעים את מחשבותיה המתרוצצות, נותנים לטירוף לשקוע אל מחוזות אחרים. אז היא מדברת אל האורות, חולקת איתם את חייהם, את חייה. עלי העץ הנושרים, ידידיה הטובים ביותר, מרקדים שם מולה ברוח הקלה, מנעימים את זמנה במופע פרטי. נחים לעיתים, חגים לעיתים. במנוחתם היא דוברת אליהם. כועסת אם החלו לרקוד באמצע המשפט שלה, אבל סולחת להם מהר ומצטרפת אליהם בסחרור ריקודם. .. בוקר אחד, ישבה כך בראש גרם המדרגות, פולה משערותיה את שאריות הלילה והרוח, מסתכלת אל העוברים ושבים, הממהרים אל עמל יומם, בלי להבחין בנעשה בסביבם. שברי משפטים מתרוממים ברוח הבוקר הקלה, נחבטים בתמרורים מעופפים בערפיח הבוקר. אחדים מהמשפטים עוברים לידה, והיא מקשיבה להם, מנסה לחבר אותם לכדי סיפור, ולא מצליחה. עד שמבליל המילים המרחפות באוויר, נחת לידה רסיס משפט. רסיס שנתפס בשערותיה, רסיס מן העבר, שבאחת, זרק אותה אחורה. אל ימים אחרים. נעמדה כנשוכת נחש בראש גרם המדרגות. נותנת למילים הסדוקות לחלחל אל מוחה. נלקחת איתן אל אותם ימים רחוקים. הנה היא עדיין בראש גרם מדרגות, אבל אחר. הבניין שאליו היא עולה, לבוש חלונות זכוכית, רצפת השיש המבריקה בלובי, מחזירה אליה את נקישות עקביה. שיערותיה הלבנות צבועות בחום בוהק, אסופות בקפידה על ראשה, והיא צועדת, תמירה ונחושה, לעבר המעליות. . במשרדה המרווח היא אוטמת עיניה לנוף המרהיב הנשקף מחלונה. יום אחד עוד תתפנה להתבונן בו, אבל עכשיו צג המחשב קורא לה. יש לה קריירה לבנות. יש קידום. יש לקוחות. יש בוס. ראשה מלא בסדר יום, במכתבים, בפרזנטציות. החיים המונחים על מגש הדואר הנכנס יכולים לחכות. יום ועוד יום. . יום ועוד יום. . יום ועוד יום. עד שהקולות בראשה, גברו. עד שהפרזנטציות, הלקוחות, המשימות, כל אלה הפכו לזעקה. זעקה שבתחילה אטמה אליה אוזניה, עד שלא יכלה עוד. הנפילה היתה מהירה וכואבת. גבה הזקוף כשל, שיערותיה נתפזרו לכל עבר, עיניה התרוצצו בטירוף, ולפני שהספיקה להבין מה קורה לה, מצאה את עצמה ברחוב, על משטח של קרטון. החיים שחיכו לה במגש הדואר הנכנס, נשארו מיותמים בלי דורש. אל שולחנה הובאו חייה החדשים. המטורפים. שולחנה שעכשיו הוא של אחרת. של מי שאולי גם היא מפנה ראשה מן המראות בחלון. עדיין תמירה. עדיין נחושה. עדיין מתעלמת מן הדואר הנכנס של חייה. . המראות המשיכו להתרוצץ בראשה. אותו רסיס של משפט חודר אל חייה הנוכחיים, מערבב אותם עם חייה הקודמים, מטלטל את טירופה כמו סירה בים גועש. לרגע פרצה בצחוק סוער. לרגע אחזה בה האימה. אחזה בראשה, מנסה להשתיק את הקולות, להעלים את קרעי המראות שחזרו אליה. צועקת באלם. . ואז ברגע נדיר חזרה אליה שפיותה. המילים הסתדרו בראשה. הדיונים, המצגות, הריצות, הישיבות, הכסף העבודה, לוחות הזמנים והבוס שצריך לרצות. המשרה ההיא הנכספת והקידום. והקידום. והקידום. היא עצרה לרגע. משתאה. מעכלת. מוחקת. בוחרת. . חיוך רחב של טירוף שחזר שוב אל חייה, התפשט על פניה, מחזיר לה את שלוות נפשה. |