מאז שאני זוכר את עצמי היחסים שלי עם המשפחה שלי היו טובים. כל שבת שוחים ביחד, ימי חול מסתובבים ביחד לקראת השקיעה הכל היה ממש נחמד. משפחה די מורחבת הייתה לי. היינו 20 נפשות במשפחה, לא כי היינו דתיים אלא כי ההורים שלי חשבו לעצמם שהם כ"כ אהבו את הקשר שלהם ואת האופי של עצמם שהם החליטו לייצר כמה שיותר כמותם. סה"כ נולדנו: 3 שלישיות, 3 תאומים ועוד 3 יחידים.

אחרי כמה שנים של התבגרות מלאה, נפשית ופיסית, התחלתי לנדוד. כמו כל אזרח א"י החלטתי שקדימה לדרך. אז לקחתי את עצמי ויאללה זזתי. לא היה לי צורך לקנות דברים , כי כבר היה לי הכל.

יום אחד בשנת 2006 , אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול, קמתי בבוקר באיזה חור ליד קפריסין, והיה מלא רעש. לא הבנתי מה קורה, אני לא חושב שהייתי בהנגאובר או בסטלה מאתמול. הכל היה צלול...

תוך כמה רגעים מצאתי את עצמי עדיין עם הפל"ש (פה לא שטוף) של הבוקר וצהוב מסביב לעיניים ומלא קשקשים, כלוא בתוך רשת ירוקה יחד עם עוד מוצ'ילרוס, ברקע נשמע מבטא מוכר, כמו בביה"ס בהפסקה ליד המחששה. ואז הבנתי שזה מבטא רוסי. לא הבנתי מה קורה. כמה בני זונות רוסים עם מגפיים שחורים מושכים אותי מהפינה הרגועה שלי בים לתוך מיכל ענק מלא מים בדחיסה עם עוד עשרות דגים אחרים. חלק הכרתי וחלק לא אבל זה היה נורא. כל מה שיכולתי לחשוב עליו זה המשפחה שלי.

אחרי כמה שעות של "אתה מכיר את..." - כי מה לעשות, לא הייתי בדיוק הטיפוס הלחוץ והפרנואיד אז אמרתי לעצמי שזו יופי של הזדמנות להכיר חברים חדשים, הסירה נעצרה ליד איזה מזח מוכר. יכולתי לשמוע את הסיר המבעבע של החמין של אמא לשבת אבל הבנתי שאני לא אראה אותה עוד. כל הזין.

בכל אופן, הסתכל עלינו איזה בחור אחד, גם היה לבוש בבגדי רוח כאלה, צהובים כמו הטמבל ההוא 'סלומוניקו' מהטלוויזיה שהיינו רואים בערוץ ביפ, בביגוד נגד גשם והתחיל להצביע עלינו. מי יותר גדול ומי יותר שמן ויותר קטן ולא שווה. סה"כ אנחנו דגי הטונה, כך התברר לי בדיעבד, שווים הרבה מאד כסף.

כשסיים הבחור המוזר את ההצבעות והרישומים, התחילו העבדים הרוסים שלו לשלוח ידיים לטנק הענק ולהוציא אותנו אחד אחד. חיכיתי והתחבאתי אבל בסוף האנטישמי הזה הגיע. התחלתי לפרפר בזמן שאני תלוי בתוך שק ירוק עם ידיות שבעזרתו מדדו אותי. "זה שווה הרבה כסף" אחד אמר. חצי שמחתי וחצי לא. לא כ"כ הצלחתי לראות משהו מפאת החנק אבל הבנתי שהעסקה נחתמה. 800 ₪ שילמו עלי. שווה.

הלכתי לישון אחרי שקצת בכיתי שהבנתי שזה הסוף אבל עניין אותי לאן ייקחו אותי. אז ניסיתי להקשיב לנהג לאן הוא מוביל אותנו. לאחר כמה מלמולים של השיר החדש של נינט שהוא ניסה לשיר ועצבים על איזה נהג זקן שלא נתן לו לעבור כי הוא נרדם על ההגה, הבנתי שמובילים אותי למסעדה יפנית. תמיד רציתי ללמוד את תרבות המזרח אבל לא בצורה כזו.

המשאית עצרה, הדלת נפתחה והגיע איזה בחור קירח, פלוס מינוס בן 40 , מהאנשים האלה שעדיין בגיל הזה אין להם לא אישה לא ילדים ולובשים חולצות של QuickSilver. אותו בחור חתם על המסמך, לקח מיכל קטן עם מים והתחיל לשפוך אותנו, כאילו היינו Cheerios לתוך קערת חלב בשבת בבוקר.

חיכינו ברעב מוחלט כמה ימים. ראינו מלא אנשים, יפנים, תאילנדים, רוסים ואפילו ישראלים שמנסים לתקשר אחד עם השני אבל בלי הצלחה יתרה. כולם עבדו במרץ , ממש מגדל בבל. התחלנו לדבר בין עצמנו , מי אנחנו, מה אנחנו, מה עשינו כל החיים. את מי עשינו והסתבר לי שאחד מהחבר'ה שהיו שם היה עם אותה אחת שהייתה איתי שהייתי יותר קטן. שום דבר לא עצבן שום דבר לא הצחיק. הכל היה באדישות מוחלטת. הבנו מה קורה פה. נועדנו להיות מגולגלים בתוך אצות. פעם היינו עושים את זה כשהיינו משחקים מחבואים אבל עכשיו זה שונה. עכשיו אנחנו אמורים להיות בתוך אצה, להתחבק עם איזה אבוקדו מטופש וקפוא וישימו עלינו גגון שקוף וקטן עם חור באמצע שנוכל לנשום. ממש תודה.

בני זונות, המציאו כזה מסוע שלא יהיה קשה לסגל המסעדה, שבני האדם יוכלו לבחור מי מאתנו יותר טעים להם.

יום חמישי, 13:00 בצהריים יש מלא רעש במסעדה. כנראה היא ממוקמת ליד מתחם עסקים מאד גדול וגדוש באנשים. אז זה נגמר. כל מה שהייתי, מה שידעתי, עם מי שהסתובבתי ומה שעשיתי בחיי הולך להיות מוחזק ע"י זוג מקלות ומקלחת קרירה של סויה. ידעתי שאחד מהחארות נאצים האלה ייקח אותי ויחתוך אותי ושם זה באמת ייגמר.

בסוף הוא הגיע, איזה סיני אחד, הסתכל לי מהצד בעין ימין ואמר משהו בסינית. הכניס את היד, הוציא אותי , ניגש לבחור הקירח והחטיף לו על הקרחת איתי. זה היה די כואב אבל ממש מצחיק. צחקתי. איזה כיף היה לי. בסוף הוא חתך אותי באמת וכך זה נגמר. לא נעים