כשעליתי לכיתה ז' בא אלינו לבית הספר פסיכולוג ועשה לנו מבחני התאמה. הוא הראה לי עשרים תמונות שונות, בזו אחר זו, ושאל אותי מה לא בסדר בהן...?הן כולן נראו לי בסדר גמור, אבל הוא התעקש והראה לי שוב את התמונה הראשונה עם הילד...."מה לא בסדר בתמונה...?" שאל בקול עייף. עניתי לו שהתמונה בסדר גמור. הוא נורא התרגז ואמר, "אתה לא רואה שלילד בתמונה אין אוזניים..."האמת היא שעכשיו, כשהסתכלתי שוב על התמונה, באמת ראיתי שלילד אין אוזניים, אבל התמונה עדיין נראתה לי בסדר גמור. הפסיכי-לוג (כתיבה מכוונת שלי...) הגדיר אותי כ-"סובל מבעיות תפיסה חמורות", ושלח אותי לבית הספר לנגרות.... (את ההמשך אפשר למצוא בספר..). אנחנו באים לעולם נטולי סטיגמות ונקיים מכל "חשש טבל שביעית ועורלה" כדברי החכמים...המקרה הזה של הפסיכו-לוג והילד רק ממחיש לנו (מבלי לזלזל בעבודם המסורה של הפסיכולוגיים) עד כמה מהרגע בו נולדנו, ועד לרגע בו אנו הופכים ליישות עצמאית בחיינו...עד כמה, החברה מנסה להכניס אותנו לנורמות מקובעות מראש....לא אחת של קיבעון ידוע מראש... אלו הן נורמות שלא אחת, מחלחלים לחינוך אותו העניקו לנו הורינו עוד בילדותנו (ולא מתוך כוונה זדונית...).... לפעמים אני כהורה חושב ותוהה עם עצמי, שהיה הרבה יותר טוב אילו התחלתי לחנך אחרים (את ילדיי) רק אחרי שלמדתי משהו אני בעצמי....החיים הם קצרים, אפילו מאוד.....והעתיד, הוא תמיד מגיע בזמן...וכמעט שאינו מאחר או משתהה...וכשהאדם מביט אחורה על סרט החיים שלו..... מה הוא זוכר...? מה אתם זוכרים....? כשאני מביט אחורה בסרט החיים האישי שלי...אני לא זוכר את האופן והרגעים בחיי בהם התנהגתי על פי אמות המידה הנורמטיביות שהוכתבו לי עוד מימי ילדותי... לעומת זאת, אני זוכר והיטב, את ההבזקים החריגים והרגעים בהם חרגתי מהנורמות הללו...בתוכנו חיים בני אדם שחלקם נחמדים יותר וחלקם פחות, המנהלים איזשהו עולם אסור או מנוגד לכללי הנורמה ההתנהגותית, הם/אנו נטולי ומשוללי "רישום בטאבו" של החברה, וזו האחרונה מתייחסת אלינו לא אחת, כאל סטייה מן הנורמה... אז מה....? חיים רק פעם אחת...אין מועד ב'..גם אם נבקש לא נקבל....אז מה נותר לנו....? ההבזקים האלו בסרט החיים האישי של כל אחד ואחת מאיתנו, הבזקים של רגעים חטופים בהם עוללנו מעשה "חריג"....הבזקים המעלים בנו חיוך ותחושה נעימה של רגעים חטופים...יש הרבה דברים בחיים שאנו כל כך מתאמצים לתקן ולהתנהג על פי נורמות ההתנהגות של החברה....ומה עם הרצונות שלנו.....? מדוע גם להן אין מקום לבוא לידי ביטוי....? אמר פעם איינשטיין "כל הזכרונות נצבעים בצבע ההווה, שהינו כפי שהינו, ועל כן הם מוארים בנקודת מבט מטעה"...ואת זה צריך לתקן... |