| הלכתי היום ברחוב הנגיד בירושלים . במדרכה בין מנזר רטיסבון לגימנסיה העברית חלפתי בין חמש נערות שמנמנות בסיום לימודיהם ,וקלטתי את המשפט הבא-"השאכטה שדפקתי אתמול ,שבועיים לא היה לי",ואז חיפשה מילים ואמרה "כזה".שוב גמגום מחשבתי ואז לחשה "ככה וואי,וואי". הן היו בנות 14 לערך."יש מעבר מכאן לקרן קיימת",שאלתי ,ו-" שאכטה טובה?", הן פרצו בצחוק.זו שדיברה הייתה בלונדינית קצוצת שיער.הילקוט שט על גבה כסירה בין מפלי נחל אתגרי .היא ניסתה לחבר עוד שתי מילים אבל החבורה התגלגלה הלאה בצלצול קלמרים. נתקעתי עם צורך דחוף לדעת מה היה עוד בליל אמש.ירדתי למרתף ומצאתי את המייל הראשון מאלף -שעשיתי.הכול היה ביד.לעשות ביד..בראש לא הייתה קלט מתאים להשוואה.נגיעה ביד של נערה.הסכמה לחיבור שלא היה כמותו .תקיעת כף עדינה. לפני אני תוקע אותה.טוחן אותה. לפני ימי ההיתקעות. יש היום רופאים מומחים לכף היד. למה הזנחנו אותה ורצנו מהר מדי לחלקים אפלים,חורים שחורים.יד שותקת ושומעים, רק אמת. אני נשבעת.רעידות ראשונות ,קר חם צמרמורת,כך נעים? ולא עונים כי כן . יותר קרוב.לאן? וגב היד כמו ספינה שעולה על המבדוק,מטפסת לאחור ונכנסת ושוקעת בכף היד המתקערת בשבילה כדי שתעגון בלי כאבים בדפנות .קווים נקודות מרחבים,קוסמוס.כולו בידה ,זרמים חשמליים וזרמי זמן וזיעת היצרים ,שדות מגנטים, נחלים ,פסגות, כריות ציפיות,אש קרח חלקת הציפורן,גרוד דק של תאים מתים ולחות וטחב של רצועות עור נולדות,ותפוף בטוח או מהסס ונגינת פסנתר ,פרחים וכוכבים בחוץ,או על ספה,מתחת לשמיכה, מול הר סיני,חיכוך נסיוני כושל בין גבע וגיא בגדלים שונים וצחוק וחיפוש אחרי התקע המתאים, וכריית מלח וחיפוש אקראי ותהייה ושילוב וכפוף ואמוץ כפות ואצבעות וחלקי כפות.תנוחות אין סוף ובלט ורקוד בין קרני שמש או ירח והליכה אווזית עם שתי אצבעות על קרקע עקומה אך תומכת.לכל התקשות יש פשרה והיתרצות..ולא מספיק ושוב לתחילת הציר והפעם בשביל הפוך שלא נגמר כי הקו הוא סיבובי ומקום שלוטף התקרר ונשכח ורוצים לחזור ולבדוק את הטעם ושותים קפה ועומדים ליד הדלת ונוגעים פעם אחרונה.ועוד אחת ודי.ויוצאים ומנופפים לשלום ואז היד לבד.גידמת.רוצים לחזור.אבל החיים זורמים והיד נכנסת לשמורת ההדק ויורה.האלמנה בצד השני מכניסה יד לנחל והמים נתקעים בסכר ומסתחררים וחודרים בין האצבעות והיד עולה ללחי ומקררת את להט הפצע. |