אני מאוד פעילה בבית, מגיעה לכל מיני פינות לא חשובות שמזמן לא טיפלתי בהן. אני עושה וחושבת עליו, מתגעגעת לימים שהוא היה בא אלי כמו בן בית. כמה אהבתי שהיה בא, כמה אהבתי, וכמה אני מתגעגעת. מעניין שאני לא חושבת ולא נזכרת באדם הנפלא שיצאתי איתי חצי שנה.. היה נהדר איתו ולמרות זאת אני לא מרגישה צער או געגועים.
יש לי פתיחה נהדרת לסיפור. רעיון ממש נהדר. אולי אנסה לתת לדמויות להוליך את הסיפור כמו שהרבה כותבים אומרים שקורה להם כאשר הם מתחילים לכתוב. הסיפור מספר את עצמו, הדמויות נעשות "עצמאיות" ומתנהלות כמו שהן רוצות ולא בדיוק כמו שהכותב תכנן. זה יכול להיות נסיון מעניין.
אז מה קורה איתי עכשיו? למה הירידה הזאת? אין לי מושג מה הטעות שהחזירה אותי חודש אחורנית.
אפרופו חודש - כתבתי 31 פוסטים וצברתי 15 כוכבים. זה אומר שהממוצע שלי הוא חצי כוכב לפוסט..
אז מה קורה איתי עכשיו? אולי אני צריכה לעשות ספירת מלאי, מהם הדברים הטובים בחיי, ואיפה אני עומדת עכשיו, ומה התוכניות שלי לעתיד. אולי תוכנית חומש. זה לא פשוט כשעובדים משרה מלאה הכרחית לקיום. הייתי רוצה לכתוב סיפור שיתפרסם באחד המוספים. זה יגרום לי נחת. זה גם לא צריך להיות כל כך קשה, קצת השראה, קצת דמיון, עלילה או לא עלילה, שפה טובה וקולחת. מה עוד?
חוץ משלושה ידידים יש רק נשים בחיים שלי. אני לא יודעת אם זה נורמלי. ההיתכן שהשנים שהייתי מחוזרת מכל עבר חלפו? כבר? ואולי אני מקבלת עכשיו את מה שנתתי. כלום.
אני חושבת שבתקופה הזאת אני עוברת פאזה. אני נהיית רצינית ותכליתית יותר. אני לא בטוחה שאני אוהבת את זה. אהבתי את השחוק והקלילות וההנאות ואת ההרגשה שהכל...לא יודעת מה הכל. פתאום נהייתי מודעת למזון בריא ומזין, לנזקי השמש, לחסכונות, לתחזוקה שוטפת של כל מיני דברים..
כל הזמן אני נזכרת בשיר של אסתר שמיר "הרכבת כבר עברה בתחנה" מצד שני - אולי זו רק פאניקה זמנית. יש לי עוד 330 ומשהו פוסטים לדעת. אחר כך נראה. |