אז ככה, בגדול יש לי מלא לכתוב על קולנוע השבוע. למעשה יש לי המון לכתוב.

אבל יש לי יותר לכתוב על עצמי. או כמו שאמרה הרבה יותר טוב רחל לפני... רק על עצמי לספר ידעתי,

לא הייתי אומרת שעולמי צר אך פגישה עם ידיד ותיק היום למדה אותי שככל שאתה יודע יותר, ככה אתה מבין כמה מעט אתה יודע על העולם. אני לא בטוחה שיש לכולנו היושרה לומר את זה. אבל חבר'ה אנחנו ממש לא יודעים כלום על כלום.

וכל פעם שאתם בטוחים שאתם יודעים משהו, זה כנראה רק חלק מתמונה רחבה ביותר באלפי פיקסלים ממה שרק נדמה לנו. 

המחשבה הזו יכולה לתסכל, שכמה שתלך יותר קדימה ככה אתה מרגיש יותר מאחור,

אבל אחרי יוגורט עם המון פירות ודבש, הבנתי שזה דווקא דלק כדי להתקדם הלאה...... אבל אולי אותי קל לתמרן.

היום התקדמתי קדימה בהרבה מובנים- גיליתי שאכן מבחינה אקדמית סיימתי תואר ראשון ועוד עם ממוצע שמאפשר לי תואר שני מבלי לעשות יותר מידי גלגלונים באויר (משהו שגם על הרצפה מעולם לא הצלחתי לעשות).

היום מצאתי צלם לסרט גמר שלי, והוא עוד ממש בראש שלי וממש מראש של הקוסם מארץ עוץ. (אורון אם תקרא את זה אני מאחלת לך את המילואים הכי נעימים שאפשר....)

התקבלתי לעבודה ממש טובה  בתחום די מעניין.... רק מקווה שזה יתממש.

וראיתי את אותו חבר מארה"ב שבא לעשות את המחקר הפוסט דוקטוריוני שלו בארץ,  אחרי 5 שנים של התכתבות.. היה נהדר.

אבל היום מבחינת אנשים מסוימים לא היה סביר כלכך...

הרגשתי פחות חשובה מחתולה...  הקנטה שלא הובנה כמו שצריך גרמה (שוב) להבין שציניות זה לא באמת כזה מגניב...., (יש טעויות שאני מסרבת ללמוד מהן מסתבר),

שירות הלקוחות בהרבה מקומות בתל אביב הזה מזעזע,( מה אני מצפה למוכרת פרחה בתחנה מרכזית בת"א?)

ויותר מהכל הבנתי את המשמעות של קארמה, ודברים חוזרים אלייך בסיבוב, גם אם אתה חושב שתצליח להתחמק, מרפי מחכה בפינה, ולצערי אני לא מדברת על הבירה (הלא הכי מוצלחת אגב). אבל מאחורי כל זה, מסתתר משהו טוב-

שרדתי. עבר עוד יום והתחזקתי וזהרתי עם הלק הסגול\ כחול של מאיה (זה סגול!!!!!!!!) ודווקא החוסר איפור והאדמומיות שלי היום גרמה לי להרגיש בנאדם. (כמובן עם המשקפיים הורודות שאני תמיד מרגישה שאני רואה ולא ניראית איתן... כמו בביג דדי למי שמכיר).

אם אתה שואלים אותי על מה ולמה אני מדברת.... הכל זה פרופורציות.

כי כל עוד אנחנו חיים, נושמים, אוכלים, משמינים, משתינים, מזדיינים (בעלי המזל שבינינו), אוהבים, רבים,מתחילים, נדחים,רוקדים

 נופלים, שותים, נוהגים...

אנחנו חיים, ואת זה, תרצו או לא, אי אפשר להגיד על כולם, ויש אין ספור בתי קברות שיעידו על כך.

ולפעמים הנסיבות גורמים לי לרצות למות, היי יש לי אפילו דיסק אוסף "שירים כשבא למות", אבל וואלה,אני בת 26 עוד חודש, כל הגדולים מתו בגיל 27, אז אני יכולה לפרגן לעצמי עוד שנה וחודש, לעשות משהו גדול מהחיים עד אז כדי שאוכל להיות ברשימה הזו.. 

ומצד שני, מייק פאטון עוד חי ונושם ועבר את הגיל הזה ממזמן אז למה לעצור שם???

:)

תחיו. תאהבו. תיפגעו, תאכלו שוקולד וגלידה ואז תאהבו שוב...!