אתמול בצהריים חזרתי מנסיעת עבודה לארה"ב. הרבה דברים שונים יש שם (גם בעבודה וגם בפנאי), אבל אחד מהם הפתיע אותי יותר מכולם - הקולנוע.

לא איכות הסרטים (The Men Who Stare at Goats - קצת חסר פואנטה ולאוהבי הז'נר בלבד, ו-2012 - קצת הזוי, אבל סרט מומלץ!) אלא השיטה שבה עובד הקולנוע.

כרטיס הקולנוע (כ-10 דולר להצגה בערב) מכניס את הרוכש לתוך המתחם שיש בו כ-20 אולמות, רובם ענקיים (להערכתי קרוב ל-500 איש באולם, אם לא יותר) עם כסאות עור (למה מישהו חשב שזה נוח?). אני נכנס, מתפעל מהמקום ומנסה לאזן בין יד הפופקורן ליד עם הקולה (מסתבר ש-large משמעותו כ-2 ליטר).

ואז מגיע השלב שבו אני שולף את הכרטיס ומחפש את מקום הישיבה. ואין. כלומר, יש כרטיס, אבל אין מקום. גם לא אצל קולגה שלי (שנקרא לו ד') המספר היחיד שכתוב על הכרטיס הוא מספר האולם. ואז מתבררת השיטה - אנשים פשוט נכנסים ויושבים איפה שבא להם. מעבר קצר בין השורות גילה גם שרוב המקומות כבר תפוסים או שמורים למישהו שהלך לשירותים או לפופקורן. נזכרתי פתאום בשיעורי האסטרטגיה והסיפור על חברת התעופה SouthWest שגם היא נוהגת בשיטה דומה - אנשים מגיעים לשדה ואין להם מקום שמור במטוס. אומרים שזה מעודד את האנשים להגיע מוקדם לטיסה...

לבסוף ראינו את האנשים שבוהים בעיזים משורה 4. לא הכי טוב, אך גם לתוכן הסרט היה חלק בכך.

בשבוע השני, בבכורה של 2012 - למדנו את הלקח והגענו יותר מחצי שעה לפני תחילת הסרט, לאולם שהיה כבר מלא בחציו. בשלב מסויים נכנס מישהו מהנהלת הקולנוע והודיע במיקרופון שהאולם צפוי להיות מלא - לכן כולם מתבקשים להצטופף ולא להשאיר "חורים".

בהחלט חוויה שונה ממה שאפשר לדמיין בישראל.

איכות הווידאו היתה מעולה - חדות כזאת לא זכורה לי מהקולנוע כאן. לא ברור לי ההבדל הטכני, אבל התחושה היא של כמה רמות מעל הסטנדרט המקומי.

עוד חלק מפתיע - אין הפסקה וראיתי אנשים שיוצאים לרוקן את 2 ליטר הקולה שלהם באמצע הסרט...