החיים בארגון הגדול
חיים בארגון גדול הם מעניינים ומתסכלים. יש יציבות ופרנסה, אך יש חרדות טפשיות, פחדים לא ברורים ובעיקר תסכול עצום ושחיקה.
פוסטים פופולאריים
-
הפוסט השבעים ושבע - אוויר הרים שאינו שלי
4/4/11 | 1738 צפיות
-
הפוסט השבעים וחמש - נשמה שלי. נמאס לי ממך. מזל שאת איתי
26/1/11 | 1482 צפיות
-
הפוסט השבעים ותשע - במציאות אחרת
3/2/12 | 2220 צפיות
-
הפוסט החמישים ותשעה: אם הייתי יודע מה ילד יום
18/7/08 | 1591 צפיות
-
הפוסט הארבעים ושלושה - המכורים לקפה
19/1/08 | 1135 צפיות
-
פוסט ראשון
25/8/07 | 664 צפיות
פוסטים אחרונים
הפוסט השנים-עשר: פסטיבל שלא ניגמר
זה קורה לי בכל יום! לפחות שעה שלמה (ליתר דיוק - לפחות שעה שלמה בכל שעה שלמה), שבה, באופן בלתי נשלט, אני ניכנס לתוך עולם נורא ונהדר ששמו: "הפסטיבל שלא ניגמר" - פסטיבל "הופעות היחיד" הגדול בעולם.
האווירה שם ססגונית, צבעונית ודיכאונית. יש שם שקרנים, גנבים, דוברי אמת וצדיקים. פייטנים, משוררים, מספרי סיפורים, ממציאים, אמביוולנטיים, כאלו שלא יודעים מתי כן ומתי לא, בקיצור - הכל מכל.
כולם מסודרים סביב הרבה מאוד במות, שנבנות ומתפרקות "בקצב מהירות האור".
לכל במה קהל ושחקנים משלה. הקהל בשתי טריבונות, עליונה ותחתונה, יושב וצופה עד שלו נימאס. אך השחקנים - כולם על הבמה!, כשכל שחקן בתורו, אומר את דברו. לשחקנים אף פעם ולא נמאס (כמעט). וכל שחקן עפ"י ייחוסו, מעמדו וכישוריו, זוכה להקשבה וקריאות תגובה, שעוצמתן לרוב עפ"י כישוריו.
בטריבונה העליונה, יושב רוב רובו של הקהל. הוא עצום ונרחב, רב גוני ונמהר, וצריך לחלק את זמנו, שבכל מקרה אינו רב. את זמנו הוא מחלק בין שחקני הבמה, שהם - נלחמים בכל כוחם על כל קול שיאמר: "ראיתי אותך, שמעתי אותך, הייתי אצלך". אבל אותו הקהל, למרות "תחנוניו" של השחקן, אף פעם לא יגיד לו איך הוא היה. אלא יביט לעברו ויגיד: ראיתי. (וזהו).
בטריבונה התחתונה, יושב שאר הקהל. הוא מקשיב ומגיב, מחפש עניין, RSS בשבילו זו לא מילה גסה. ואותו הקהל, שבטריבונה התחתונה, מתייסר בשאלה: האם לרדת לבמה? האם אני יכול? האם אוכל לכתוב, לערוך, להפיק ולהציג לבד את ההצגה? ובינתיים הם מקשיבים ולפעמים גם מגיבים, ומתרגשים עד מאוד כשלתגובותיהם מתייחסים.
השחקנים בפסטיבל הם עיקר החגיגה. נמצאים תמיד ביחד על אותה הבמה, מאמצים את מוחם מחפשים כל הזמן, איך להיות מקוריים, איך "לגנוב את ההצגה". הם זוכרים את הצורך בתגובה שתגיד: ראיתי, התרשמתי, אתה..., תמשיך כך. ולכן, אחרי שכל שחקן מסיים את ההופעה, כל השחקנים כמקהלה מריעים ומודיעים - היית נפלא!. ובנוסף כל אחד, בזמן התרועה, מנסה, אם אפשר, שתרועתו תהפוך ל"מיני הצגה".
הקהל והשחקנים לשתי קבוצות מרכזיות מתחלקים. בעלי המסכות ובעלי הפנים.
בעלי המסכות, אחיי הפחדנים, חייהם כפולים. בתוך הפסטיבל הם שקרנים, מקוריים, כנים, מצחיקים ובעיקר בעלי שמות מוזרים. ומחוץ לפסטיבל, הם אנשים אחרים, שגם אלוהים לא יודע איך הם נראים.
ובעלי הפנים, הם (כנראה) לעצמם מחוברים, לא מתחבאים, לא מפחדים, רובם , את מה שרוצים אומרים.
אבל דבר אחד מטריף אותי כל פעם מחדש. כל אחד, אחרי שניכנס, את פרצופו לא משנה כלל. אם נכנס עם חיוך, מפניו הוא לא נימחק, אם נכנס בריצה, עד עכשיו הוא עוד רץ ואם מסכה על פניו, לא תרד היא לעולם (אולי).
ונראה לי שזה, אולי בעיקר, אחד הדברים שמפרידים בין הפסטיבל לשאר העולם. אין כאן שפת גוף, הכול רק נאמר. ומבין המילים, צריך להתאמץ ולהבין - מה באמת קורה שם בפנים.
עכשיו כבר לילה, ומחניק לי מתחת למסכה, אז אצא מהפסטיבל לכיוון המיטה, וכשלאחור אביט, לעבר הקפה,(במיוחד אחרי הפוסט ה...הזה ) אומר לעצמי, אולי עדיף שחזרה לטריבונה אעלה, אבל בכל מקרה - שלעולם לא יגמר הקפה.
בפוסט האחרון נמחקו כל התגובות וההערות שלי לתגובות. ככל הנראה באג בקפה (או באג לא מודע באצבעות שלי). בכל מקרה, התנצלותי לכל מי שטרח קרא והאפילו התייחס. כל התגובות היו מצוינות. תודה וסליחה. עדכון - אכן באג. טיפלתי בו. לוחצים: ניהול/עריכת פוסט/ שמור שינויים והכל חוזר.
|
תגובות אחרונות
-
DanDan00
בתגובה על הפוסט השבעים ושש - עוד יהיה טוב. אולי.
-
אלו-נה
בתגובה על הפוסט השבעים ושבע - אוויר הרים שאינו שלי
-
נחרצה
בתגובה על הפוסט השבעים ותשע - במציאות אחרת
-
.Shlomit
בתגובה על הפוסט השבעים ושמונה - כביש שש צפון
-
שירי'ס
בתגובה על הפוסט השבעים וחמש - נשמה שלי. נמאס לי ממך. מזל שאת איתי
תגובות (21)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
נועם - עשית את כל הדרך עד לכאן, ובסוף אפילו השארת כוכב. מודה שהופתעתי ובהחלט לטובה.
תודה רבה.
מבט על יפה ומעניין על סביבת הקפה
נהניתי לקרוא ולככב
גמר חתימה טובה
קלועת צמה.
תודה רבה שבאת לבקר ותודה רבה על התגובה.
עולם בתוך עולם. יש בו מכל וכל - היטבת לתאר. ובתוך כל זה גם אני. לפעמים טוב לי יותר, לפעמים פחות. בכל מקרה זה מרתק.
מאחלת לך להמשיך להיות שחקן על הבמה הזאת. דרך נהדרת לנשום את החיים.
עזוב אותך אח שלי
אני סתם מתפלסף
לא טוב לחשוב יותר מידי
לילה טוב
אכן המציאות לפעמים שונה.
תגובותיך מענינות מאוד.
תודה רבה.
תודה על ההזמנה.
הלכתי לבמה שלה וראיתי את ההצגה - מצוינת!! בהחלט המלצה טובה.
ותודה על תגובתך להצגה שלי.
תודה רבה.
הבנה היא תמיד של העבר
למדתי את ערכה
בעיני החוכמה היא בלהקשיב <אין מקומי לקבל או לדחות>
אידיאל יפה, מציאות לפעמים שונה
גו'מ
כתוב נפלא. הכל נכון
זה כמו תשקיף של המציאות
יש פוסט נוסף נפלא בנושא הזה
ממש אצל קלועת צמה. ממליצה בחום
לקרוא גם :)
תגובה מרתקת ומעניינת...
הפרופיל שלך "מגניב" ומעניין. קראתי ואמרתי (איך לא) וואלה.
(הכל כמובן בצחוק - שלא בטעות תעלב)
תודה רבה.
אמביולנטית (חברתי החדשה) - תודה רבה.
אהבתי מאוד
אבחנות מצוינות לגבי אנשים עם מסכות
ניצה תודה רבה. שמח מאוד שאהבת. תודה רבה על הכוכב.
מנובלה. יפה אמרת שאין אמת אחת אלא עובדות שמתורגמות לאין סוף דעות ובמקרה הזה לדעותי שלי.
החכמה היא לדעת לקבל ולהקשיב לכל הדעות, וכל הזמן ללמוד ואת דעותי לשנות.
אתה, שמזמן לזמן משנה את פרצופך, כנראה מבין את ערכה של ההתחדשות והחדשנות ואת כך שעיקרה הוא ההכרה בכך שכל אחד רואה ומבין את הדברים באופן שונה וזה בעצם מה שכל כך יפה.
עם עובדות אי אפשר להתווכח
עובדות קיימות
את המסקנות אתה רואה רק מתוך עינייך
רק מתוך הזכרונות הצבורים בך
מסקנות של הכללה לעולם אינן מעידות על הכלל
לי היו כאן 3 תמונות שונות בתקופות שונות, אח"כ הייתי איש אפור, היום אני אחרי שעות שיזוף
וזה רק בהתייחסות לעניין התמונות
אך לא ביקורת בפי, רק התבוננות
למדתי שלפעמים אדם אומר "אנחנו" כשהוא בעצם מתכוון ל "אני"
חברה שלי, תודה רבה עת התגובה ועל הכוכב.
ג'ומ , מקסים תיאור מדהים של החיים שלנו, המתנהלים על במה.
כל כך נכון וכתוב יפה..
ירוק מנצנץ בבמה שלך חבר.
ג'ו מ
תיאור מקסים ונכון של המקום...
ולא אני אמרתי שהעולם הוא במה וכולנו שחקנים...
אמרו את לפנינו...
וכולנו נמצאים כאן מרצוננו החופשי, מכורים או לא...
תודה על פוסט מעניין ומקורי !