האמת,

אני כבר לא זוכרת מתי מישהו הסתכל עלי ככה. 

אני כבר לא זוכרת מתי צעדתי ככה בביטחה, 

לא עוד סערה שתטביע אותי, 

אלא משהו אחר, 

שמחייך אותי, שמרגש אותי, שמנעים את ימי ולילותי

בפעם הראשונה מזה הרבה זמן 

שאני לא חשה חרדה

אני נהנית מהפתיחות שלו, אני נהנית מהפתיחות שלי, 

זה כל כך מוזר לפעמים, שאני תוהה, ותמהה

על כל האחרים שהכנסתי לליבי, לביתי 

בשלוש שנים האחרונות עברתי דרך ארוכה, רצופת מהמורות, דרך שהתחילה בזוגיות טראומטית, שנפשי לא יכלה להכיל, 

נותרתי לא שלמה.

היום חלק ממני מבין, כי המפגשים שהיו לי לאחר מכן היו המסע שלי להשבת חלקי הנשמה האבודה שלי. 

כל סיטואציה שיכלתי לה השיבה לי עוד פיסה מנשמתי.