גיל מאה, הוא גיל עגול מכובד ולעיתים מרופט, על מנת לנבור ולפשפש בעבר הרחוק והקרוב, ולגלות ממה מורכב הדי.אנ.אי של כל דבר וחפץ. לכבוד יום ההולדת של העיר העברית הראשונה, גיבשתי רשימה של 100 מושגים, שלדעתי הזיזו ועדיין מזיזים את העיר הזאת. אלבום מזכרת זה בנוי לפי סדר האלף-בית, והוא מדלג בלי הפסקה, מנושא לנושא, מערך לערך, כך שבסופו של דבר (אולי:) מפצח את הגנום העירוני  

מאת ארן הרשלג

בתמונה: בנין בסגנון באוהאוס בשדרות רוטשילד 

ע

עדן

עוד מיזם רבגוני ומודרני פרי מוחו של עקיבא אריה ויס, שדחף לבנייתו. ראינוע "עדן" ברחוב ליליינבלום, היה אולם הקולנוע הראשון שנחנך בארץ ישראל. הכל התחיל כאשר משה אברבנאל ומשה וייסר הציעו להקים סינמטוגרף מקומי, כפי שנעשה במקומות אחרים בעולם. ועד העיר לא אהב את הרעיון הנלוז, אך לבסוף התיר לו להקים במקום ראינוע, שישמש גם לפעילות תרבותית וכאולם כנסים. השם "עדן", ניתן למקום על ידי שמחה בן-ציון, אביו של נחום גוטמן ממייסדי "אחוזת בית". הסרט הראשון שהוקרן במקום החל מ-1914 היה "ימי פומפי האחרונים" והחל משנות העשרים החלו להתקיים במקום גם הופעות אופרה. בשנות השלושים כשהחלו לביים סרטים "מדברים", העלה קולנוע עדן את הסרט "זמר הג'אז. בשנות השישים והשבעים, הוקרנו באולם סרטים הודיים ידועים, בכיכובו של ראג' קאפור. בשנת 1974, לאחר חמישים שנות פעילות, נסגר סופית הקולנוע, שעומד עד היום וממתין לגואל. 

עובדים זרים

למטרופולין מפלצתי ורב זרועות, יש גם צדדים מכוערים ולא אסטטיים. סוגיית העובדים הזרים המתמקמים בעיקר בתל אביב, הוא נושא שמטופל רע ומייצר בעיקר סיפורים אנושיים לא פשוטים. מספיק לעבור באזור התחנה המרכזית החדשה, על מנת להכיר מקרוב את "העיר התחתית", שצומחת כאן באופן עצמאי ובלי אכפתיות עירונית כלשהי. בעיר הצללים הזו גרים אנשים הבורחים מעיני החוק וחיים בפחד תמידי, מוקמים גני ילדים אלטרנטיביים כאשר סכנה מרחפת עליהם, תנאים סוציאליים ורפואיים שלא בהישג ידם ובעיקר חיים שם אנשים מנוצלים וחסרי מנוחה. 

עירייה

שלוש פעמים נדדה העירייה, עד אשר היא התמקמה לבסוף במשכנה ברחוב אבן גבירול. בתחילת הדרך נהג עקיבא אריה ויס, לארח את הועד של "אחוזת בית" בביתו או במגדל המים שעמד לא רחוק מהקיוסק המפורסם בצילום של אברהם סוסקין. ב-1925 עברה העירייה לבית א.סקורה ברחוב ביאליק, שנבנה במקור כמלון דירות, על ידי האדריכל משה צרנר. המקום הושכר לעירייה, עד אשר החלה בנייתו של בית העירייה ברחוב אבן גבירול, בחלק הצפוני של כיכר מלכי ישראל ואוכלס סופית ב-1968.  

עיתונות

האם מערכות העיתונים השוכנות ברחובותיה של העיר, מעוותות את זווית הדיווח, יוצרות סגנון אחיד וריכוזי, מסרסות את הפלורליזם העיתונאי, פוגעות בחופש העיתונות ובזכות הציבור לדעת? לעולם לא נדע, שכן מרבית העיתונים הארציים, המגזינים והשבועונים שיצאו עד היום לאור, שכרו משרדים פה בסביבה: "דבר", "העולם הזה", "חדשות", "מוניטין", "הצופה", "מחשבות", "טלגרף", "הארץ", "ידיעות", "מעריב", "העין השביעית", "פנדל", "להיטון", "42 מעלות", "אצבעוני" ועשרות נוספים.   

עמותת משפחות מייסדי תל אביב

לפני כארבעים שנה, החליטה ממשלת ישראל בראשותו של דוד בן-גוריון, להכריז על קיומה של "שנת הראשונים" במתכונת ממלכתית. באותו הקשר כתב בן-גוריון: "אני מלא התפעלות והתפלאות, לגבורת החזון ועוז הרוח של הראשונים וכל תקוותי, ולדעתי בזאת תלוי עתיד עמנו- שבני דורנו יספגו לתוכם מראשוניות זו. יוצר שבזאת נחלוק כבוד לראשונים, יוסיף מעשה זה כבוד  למדינה". דרוש מהפך מחשבתי בקרב פרנסי העיר תל אביב-יפו, כדי שנושאי השימור וההנצחה יעמדו במבחן דבריו אלא של בן-גוריון. דברים אלו כתובים בעלון מיוחד שהוציאה עמותת משפחות מייסדי תל אביב, תחת השם "אחוזה שהייתה לעיר". מדובר בעמותה שכיום נמנים עליה נכדיהם של המייסדים, אשר מבקשים ליצור זיכרון והנצחה לחזון שמלאו לו מאה שנה. העמותה העלתה לסדר היום נושאי שימור שונים ויבניהם: שיפוץ בית העלמין הישן ברחוב טרומפלדור; שיפוץ בית דיזנגוף; שילוט 66 בתי המשפחות המייסדות; והפיכת קטע משדרות רוטשילד בו ניצבת האנדרטה להנצחת 66 המשפחות המייסדות לאתר היסטורי עירוני.    

פ

פארק הירקון

או "גני יהושע", קרוי על שמו של יהושע רבינוביץ', מי שהיה ראש העירייה בשנים 1969-1974. עוד בימיה הראשונים של מדינת ישראל החליטו דוד בן-גוריון וראש עיריית תל אביב-יפו דאז מאיר דיזנגוף, כי בתחום שעל גדות הירקון לא יוקמו בתים ומבנים והשטח יישאר פתוח וירוק לרווחת תושבי האזור, ואכן בשנת 1969 הוחל בתכנון ופיתוח פארק הירקון. מאז התפתח הפארק והפך לרווי פעילויות לילדים, נוער, מבוגרים ומשפחות. רבבות המבקרים המגיעים לפארק מדי שבוע, בוחרים לבלות בטבע ליד הבית ומוצאים, כל אחד את החוויה האישית המתאימה לו, מי בפעילות ספורט ושייט ומי בפעילות נופש פנאי ובידור. אל המרחבים העצומים של הפארק, ניתן להגיע וליהנות ממגוון רחב של פעילויות לכל המשפחה וביניהם: גן הקקטוסים וגן הסלעים; הספורטק; פארק שעשועים; תיאטרון הפארק; רכבת ננסית; אמפיתיאטרון ווהל; הצאפרי; שייט בנחל הירקון ועוד. הפארק כולו נמתח לאורכו של נחל הירקון, המתפתל לאורך 28 ק"מ ממעיינות ראש העין ועד נקודת הסיום על חוף הים התיכון. פיתוח ושימור הפארק כמרחב טבעי פתוח וירוק להנאת המבקרים בפארק, הינו המטרה העיקרית במדיניות הפתוח של הפארק בעבר, בהווה ובעתיד. לטובת בעלי הצרכים המיוחדים, הוקמו בפארק מתקני שעשועים נגישים דבר התורם לשילובם החברתי בקהילה. עובדה מעניינת היא, כי שטחו הכללי של פארק יהושע משתרע על פני 3,500 דונם והוא גדול מ"הסנטרל פארק" שבניו יורק. 

פטריק גדס

האיש המשפיע ביותר על תל אביב ואופיו האורבני, שכמעט אף אחד לא יודע על קיומו. לאחר שהבריטים נכנסו והתארחו בארץ, החליט הנציב העליון שיש צורך בקצת סדר וארגון עתידי בעיר העברית הראשונה. לשם כך הם הביאו היישר מסקוטלנד, ביבוא אישי את סר פטריק גדס, אדריכל ערים בעל שם עולמי, שירים תכנית אב שתחזיק מעמד לדורות הבאים. גדס אכן הגיע ותכניתו יצאה לדרך ב-1932, ועיקרה היה לברוא ולייצר חיים חדשים ממרכז העיר לצפונה לכדי מרקם עירוני אחיד והומוגני. מהות התכנית היתה ליצור "עיר גנים" מודרנית, המורכבת משדרות ירוקות (בן-גוריון, ח"ן, בן-ציון) הזורמות ממערב למזרח, ונותנות לבריזה הימית לאוורר את המרחב העירוני. בנוסף, החליט ליצור רחובות רוחב בהן יתקיים מסחר ערני (דיזנגוף, הירקון, בן יהודה), ורחובות אורכיים לטובת בנייני מגורים עם גינות מרווחות ושדרות. תכניתו של גדס התחבבה על האדריכלים שעשו עלייה מגרמניה באותו זמן, והחליטו לתכנן בניינים צמודי גינות, בסגנון "הבינלאומי".  

פינגווין

יותר אנשים אומרים שהם היו במועדון החצי מיתולוגי הזה, שהמציא את הסקס בשירותים, מאשר אכן היו בו. "פינגווין" שהיה חלוץ המועדונים ופתח את שעריו על ידי עדי מילשטיין בשנת 1982, הביא את רוח הגל החדש והפאנק לישראל בכלל ולתל אביב בפרט, שאימצה את הסטנדרט בחום. עד אז רווחו בתל אביב, בעיקר מועדוני לילה, שהפטרון שלהם היה רפי שאולי, שהיה דייל באל על וראה דבר אחד או שניים בחו"ל. מעוזו של המועדון באלנבי פינת יהודה הלוי, סימן את החייאת האזור, שנמק ביומיום מתדמית של אזור מסחרי עלוב. אהאופי של המקום היה מחתרתי ומרדני והביא למקום בליינים לבושים בבגדי אוונגרד ובתספורות מקוריות, שהזכירו את סיד וישס סולן "הסקס פיסטלז". הגליק ההיסטרי היה, הבאת אמנים מהשורה הראשונה, שהיו חמים ורלבנטיים לזמן ולמקום. גם להקות ישראליות גדלו בין כתלי המקום, כמו "היחידה לטיפול נמרץ" שהופיעו ב-1983, "ז'אן קונפליקט", "סיאם" ומסיבה היסטורית של מגזין הפורנו "בול". 

פסז' הוד

אולי ראשון הקניונים או בעצם המרכזים המסחריים, שקיבץ תחת קורתו עשרות חנויות שונות ומגוונות וגם את קולנוע "הוד" ו"הקאמרי" לדורותיו. הכניסה מרחוב דיזנגוף פינת פרישמן, הזרימה לפסז' אלפי אנשים ביום, דבר שגרם למקום לפרוח ולשגשג במשך שנים רבות, עד הופעת הקניון הממוזג. החנות הידוע ביותר במקום היתה חנות הספרים "אלשייך", שהיתה מציעה לא רק ספרים וספרות מהארץ ומהעולם, אלא התמחתה ביבוא ספרים וז'ורנלים (השם הרשמי למגזינים אז) חלומיים, איכותיים, על נייר כרומו מבריק מצרפת, בירת הטעם הטוב. מאז עברו הרבה מים בירקון וקרנו וזוהרו של המקום, ירד כמו כל הדברים הטובים, לטובת אופנות חדשות ומגלומניות. 

פקקים

אולי רק ביום כיפור לא רואים פה פקקים או עומסים, ובדרך כלל חצי מיליון הרכבים (45,000 בשעה) שנכנסים דרך ששת המחלפים של נתיבי איילון מצפון ומדרום, לא פותרים את הבעיה הנקודתית. גם לא 1,500 המוניות שזזות ללא הרף, קווי האוטובוס של "דן", ואפילו לא 50,000 מקומות החנייה המוצעים בכסף מלא. למעשה לא בטוח שמנסים למצוא פה פתרון, נראה יותר שמנסים לדחות את הקץ, וליצור אשליה כאילו ממש מעבר לפינה, מחכה לנו הסוף של הפקק המיוחל. כך זה במקרה של הרכבת התחתית, שאבן הפינה שלה הונחה בימים שגולדה מאיר היתה בעניינים, כך לגבי הרחבת הנתיבים בעורקים הראשיים, כך לגבי הטלת אגרה יומית בכניסה לעיר וכך גם לגבי עידוד הנסיעה בתחבורה הדו-גלגלית הכוללת אופנועים ואופניים. אבל מה שכן בטוח, הוא, שמדי שנה ימשיכו להינתן ברחובות העיר שלנו, מעל 600,000 דו"חות חנייה.    

המשך יבוא...