מי שעבד אי פעם עם לקוחות מכיר את התחושה של הרצון לוותר על הכל, רק כי משהו במפגש הראשוני מריח לא כל כך טוב.

אני בכל אופן דוגלת בתיאוריה של אם משהו פישי, כנראה שהוא מפישי (באידיש מדוברת)

וכיום כעצמאית, אני לא מוכנה לאכול שום דבר פישי מאיש, עשיתי זאת מספיק בהיותי שכירה. 

בדרך כלל מה שמתחיל מוויכוחים וסדנאות חינוך עוד בטרם עלה נושא התשלום, מעיד על הצפוי להתרחש.

אבל בדיוק באותו נושא, לא פעם במקומות הכי לא צפויים מתחוללים הדברים הכי הכי נפלאים.

כזו היתה הפגישה שלי אתמול.

לקוח מוזר ובצדק, הבן אדם מנכ"ל חברת ביטחון ושירותים נוספים מובילה והוא לא יכול לקבוע אלא בהתראה של שעתיים שלוש לפני.

וכך יצא לנו לשוחח די הרבה פעמים בשבועות האחרונים וזה הלך כך בערך:

אני: "מה קורה? פנוי?" כן, כן ממש סוג של תחנת מוניות רק בלי הטקסי.

הוא: "כן ע כ ש י ו ....לא לא היה טלפון בהול ויש פריצה אני חייב לטוס נדבר ביי".

זה בערך היה הפורמט הקבוע אך אתמול, ב ינ ג ו: "תוכלי להגיע בשעתיים הקרובות?".

הפעלתי צופר וראדר והתייצבתי אצל המפקד/לקוח החדש.

מאוחר יותר הסתבר לי שזכיתי בקפה הראשון שהבן אדם הכין במהלך השנים האחרונות, הדבר תועד ואין ספק שמהיום ישמש כנגדו.

לא פלא שהיה זה מבצע חשאי במיוחד, מעולם לא שאלו אותי כל כך הרבה שאלות לגבי הכנת כוס קפה נמס, אם הקפה היה יודע כבר היה קופץ ממזמן לתוך הכוס לבד, התעללות מצידי היתה יכולה להחשב בקשת כוס קפה נוספת. 

הפגישה הסתיימה וכל שנותר הוא הסדרי התשלום והנה אני כבר בדרך הביתה...אבל אז הסתבר החלה הפגישה האמיתית.

על הקיר נחה תמונה של ילד יפיפה ותכול עיניים לצד יובל המבולבל שהוא כידוע אחד האנשים המוערכים עלי ביותר בעולם (אדם שהכרותי איתו החלה מראיון והפכה לחברות בת ארבע שנים בקירוב).

זהו, לא היה צריך יותר, פרצנו בשיחה על החיים, על הילדות, על הילדים, על החיים (כבר אמרתי?) נוצר חיבור אנושי אמיץ עד שהמזכירה נאלצה לחתוך את חבל טבור חברותינו האמיצה וקיצרת המועד.

נפרדנו בתחושה שזו תחילתה של ידידות מופלאה וככה החל השבוע, מכאן הדרך היחידה היא למעלה.

כשהתחלתי הבוקר את הפרוייקט המשותף שלנו, היה לו טעם מתוק, הדברים זרמו ומכזה דבר, רק טוב יכול לצאת.

יש סיפוק אדיר בלבצע עבודה ללקוח מוערך אישית ולעולם אין לקחת זאת כמובן מאליו.

אין ספק שעוד ניפגש, יאפ אין ספק.