מדי שבוע, בהגיע יום שני, התרגשות אוחזת בך, כיוון שיודע הנך, כמילותיו של השיר, שיהיה זה יום טוב אליך. ראשית כל תפגוש בהם, בילדי העולם שלך ולאחר מכן, בצהרי היום תפגוש בקרינה.
 קרינה, קרינה...
לפניה אהבת אהבות קצרות או בלתי ממומשות. עמה הייתה זו הפעם הראשונה בה אהבת אישה. אישה בוגרת, אמיתית.
ואולי קשה יהיה להגדיר זאת כאהבה, כפי שאנו נוטים להגדיר במילים כל רגש, כל מגע, כל תחושה.  שכן היא כאמור כבר הייתה אישה בוגרת ואילו אתה עדיין מאוד צעיר.
אך בקרבה הזו שאט נוצרה ביניכם לאורך החודשים יהיה דבר מה כה חינני שאף קשה יהיה לתארו במילים פשוטות, כל שכן לא במילים מורכבות.
אך לבטח תבינו את פשר כוונתי הנעלמת, מקשיבים יקרים, כיון שלבטח גם לכם הייתה קרינה כזו, בין אם אתם גברים או נשים. ואם לא הייתה אז אל נא תדאגו, היא עוד תהיה...
בכל פעם שתבקרה היא תחבק אותך ובכל פעם יהיה זה רגע של אושר פשוט ונקי, כיוון שבחיבוק הזה טמונים כל צבעי העולם. גם הכהים שבהם.
תשוחחו גם לא מעט אך את השיחות תתקשה לזכור. קשה הדבר לזכור מילים. אף פעם לא תזכרו לאורך זמן את תיאור מגעה של רוח הבוקר, כפי שקראתם בספר מסוים. רק את המגע עצמו, בפניכם שלכם, תזכרו.
היא תספר לך שלמדה את מדעי החיים והייתה עובדת בעבר במעבדה.
אדם האוהב להבין את מסתרי החיים, יהיה לרוב אדם מפויס, גם אם אינו מודע לכך.
אתה תספר לה על ילדי העולם של ביאליק והיא  תמיד תחייך בתגובה את חיוכה הזורח. ורישומים תראה לה גם, שהיית מצייר באותה תקופה ופעם גם תיתן לה סיפור אהבה שכתבת, האגדה על סוף הזמן, שמו, והיא אכן תקרא את כולו.
היה משהו מאוד שובה לב בפשטות שלה ובביישנותה. מעולם לא הרימה את קולה, מעולם לא צחקה בקולניות או דיברה בגסות. לא פלרטטה, לא עקצה בסרקסטיות.
אתה תאהב לענג אותה, לרדת אל בין ירכיה הלבנות, לחוש ברטיבותה הנעימה, לעלות שוב אל פנים רגליה ואז לרדת שוב במגע מתגרה של לשון ושפתיים,  והיא תנהג באותם רגעים לשקוע באגם מוזהב של תחושות.
בעיניים עצומות, בידיים לפותות,בשרירים דרוכים היא תשקע אל תוך עצמה, ואתה נכרך אחריה, עמוק יותר ויותר, למטה אל החשיכה החמימה, או למעלה אל ענני חורף אפרפרים הנוגעים בכם בטיפות רכות ומלטפות.
ממנה תלמד כי אישה שלמה היא זו האוהבת להתמסר להנאתה שלה, לרגעי העונג האלו העוברים על גופה הרוטט,להתמסר להם באמת ובתמים.
מאז תחפש רק נשים כאלו.

וכך עוברים להם חודשי החורף והאביב והנה מגיע הקיץ ובסופו של דבר עליך להיפרד מילדי העולם האלו וכשאתה עושה זאת עדיין אינך יודע עד כמה נצרבו הם בליבך. רק הזמנים העתידים לבוא יוכיחו לך זאת. הפעם האחרונה בה תשמע מהם תהיה כמחצית שנה לאחר מכן, בעקבותיו של פיצוץ גדול שיתרחש בליבה של ארץ התחנה הזו, קוטל רבים מיושביה המעונים. למחרת אתה תגיע אל מוקד הסיוע, שהוקם בזמנו במיוחד עבור תושבים אלו, ושגם אתה רשום בו בעקבות השנה שלך בביאליק. אתה תשוחח מעט עם האישה הצעירה שכבר מכירה אותך מאז, תציע את עזרתך ותשאל בחרדה על ילדי ביאליק. האישה תרגיע אותך ותשיב שהם בררו ולמיטב ידיעתה אף אחד מאותם ילדים והוריהם לא נפגע.    
גם מקרינה אתה נפרד. לא פרידה רשמית. פשוט מפסיק לבקרה. באותו זמן אתה מצוי בקשר עם מישהי, בחורה כבת גילך והקשר הולך ומתהדק. ואת קרינה כבר אינך רואה.

זהו קיץ מחניק ומהביל. קיץ הנשלט גם הוא בידי המוות הקר. גם את ימי השרב שלו פוקדת האימה.
לבסוף, לקראת סופו של הקיץ,  מסתיים הקשר הזה ואתה ממהר לחזור אליה, אל קרינה האהובה, געגועיך לה שבים וממלאים אותך בהם.
 היא מאוד שמחה לראותך, לאחר כחודשיים שבהם לא נפגשתם, מתחבקת עמך ארוכות ומתמסרת שוב ללטיפות אצבעותיך והנגיעות הרכות של לשונך. בשעה שאתם שוכבים מחובקים היא מספרת לך שהחלה לעבוד גם בתור לבורנטית לכמה ימים בשבוע ושהיא אמורה בקרוב לעזוב ולעבור למקום רחוק מכאן. להפתעתך היא נותנת לך את מספר הטלפון האישי שלה  ואומרת לך, קצת נבוכה, שהיא לא עשתה כך עם אף אחד אחר שהכירה כאן.
והנה, כמה ימים לאחר מכן, ממש לקראת סופו של הקיץ הממית הזה, מתרחש לו לפתע רגע מתוק מדבש, אף כי לכאורה הנו רגע רגיל עד כאב. בשעה שאתה מגיע אל התחנה המרכזית הגדולה בכדי לרכוש דבר מה אתה נתקל בה, בקרינה. היא בדיוק הגיעה מאחד האוטובוסים אל הקומה העליונה והייתה בדרכה אל המעלית.
זהו מפגש חטוף אך הוא מכיל בתוכו אושר רב, אושר היכול להתקיים רק במפגש כזה ורק במקומות כמו אלו.

בפעם האחרונה בה אתה מבקר אותה זהו ערב ראש השנה. אתה מביא לה שוקולדים והיא שתויה מעט, מרבה לצחוק ולחייך, ובאיזה שהוא רגע, לקולה של מוסיקת ג`ז עליזה וחגיגית הבוקעת מן הכניסה,  היא מחבקת אותך בחוזקה וקוראת בקול "אני רוצה להראות אהבה שלי לך!"...
אוי, קרינה. אם רק הייתה יודעת עד כמה נעם לך רגע זה, עד כמה תנצור מילים אלו ברבות השנים, אף כי הן נאמרו ברגע של קירבה ושכרות.

אני רוצה להראות אהבה שלי לך...

לאחר מכן היא כבר לא תהיה שם יותר. אתה תשמח על הדרך החדשה שבה הצליחה ללכת, אך גם תיעצב מעט. הסתיו יגיע לו בימים שקטים ונעימים ומראה פניה הנעימות והחמימות יחל לפוג לאיטו.  אתה תהסס מלהתקשר אליה עדיין. ואתה תחליט לעשות לה הפתעה קטנה, כנראה מחוות האהבה האחרונה שתעשה עבורה.
באותו יום בשבוע שבו פגשת אותה בפעם הקודמת, כאשר הגיחה מקו האוטובוס שלה, אתה מגיע אל התחנה המרכזית כמה שעות לפני אותה שעת מפגש. אתה מסייר בין החנויות עד שמוצא את מבוקשך- זו חנות המוכרת כל מיני חפצים קטנים ומקושטים. אתה מבלה בה זמן רב מאוד, מתלבט בין כמה חפצים, עד שלבסוף בוחר בסוס מהודר מחרסינה. המוכר עוטף את הסוס בעטיפת מתנה ואתה שם פעמיך אל הקומה העליונה ביותר, אליה היא אמורה להגיע בתוך זמן קצר, כפי שהגיעה בפעם הקודמת. אתה נעמד ומחכה בהתרגשות.
הקומה הזו שונה משאר אחיותיה התחתונות: האוויר בה קריר ונעים, ושקט כמעט מופתי שורר בה. היא אסתטית ומוקפת בחלונות זכוכית גדולים משני צדדיה, דרכם ניתן להשקיף אל ים גגות הבניינים האפורים למכביר ואל מגדלי הזכוכית הניצבים מעליהם. הקומה הזו נמצאת מעל העיר המפויחת סביב, מעל אזור התחנה האבודה, ולכן נדמית כמנותקת ממנה וממה שהיא מייצגת.
שמש ערביים חודרת מבעד לחלונות הזכוכית ושוטפת אותה באור נעים. גם צריח מחודד ואדום של כנסייה נראה די למרחוק, מזדקר מבין ים הבניינים שסביב. אתה מביט עליו מוקסם, לא משער שבעוד כמה שנים תעבוד ממש תחתיו.
אנשים רבים נכנסים אל טרמינל האוטובוסים, כאילו ונחתו זה עתה ברחפת עתידנית. אתה מביט בריכוז על האנשים האלו, מחפש אותה במבטך והנה לפתע ניגש אליך אדם מוזר קצת למראה ושואל אותך בקול שקט אם אתה מחפש עבודה. לא, אתה משיב בתמיהה.
אתה בטוח? הוא שואל שוב, אולי אף באכזבה מסוימת. כן, אתה משיב וכשהוא מסתובב ומתרחק אינך יכול שלא לחייך. וכי היית צריך להשיב אחרת?
לא עוברות דקות ספורות והנה אישה גדולה ניגשת אליך. אתה ארמונד? היא שואלת. סליחה? אתה משיב. אני מחכה לארמונד, זה אתה?  לא, אתה משיב. מצטער...
האישה מסתובבת ומתרחקת וחיוך משועשע מתפשט בתוכך. לפעמים קורה הדבר שסיפורינו נכתבים בעצמם כך מסביבנו ואילו לנו רק נותר להתבונן בהם בשעשוע.
 עכשיו היא תגיע, אתה חושב לעצמך ואכן, כעבור עוד כמה דקות מופיעה לה קרינה, מוקפת בקבוצה גדולה של נוסעים שהגיעו זה עתה אל הטרמינל. התרגשות אוחזת בך ואתה מתחיל להתקרב אליה. היא מבחינה בך והנה החיוך המוכר שלה מופיע על פניה ועיניה מתכווצות בשמחה. אתה מגיש לה את המתנה שקנית ואומר שזה לכבוד המעבר שלה לביתה החדש. היא מודה לך בהתרגשות ושואלת כלא מאמינה כיצד ידעת שהיא תגיע? אתה משיב לה שבשעה הזו וביום הזה בדיוק נפגשתם הרי בפעם הקודמת וכך שיערת שהיא תגיע כעת שוב.
קרינה משיבה בחיוך כי הפעם היא הגיעה לכאן ממש במקרה. בעיקרון היא כבר לא משתמשת  בקו האוטובוס הזה, מאז שעברה למקום עבודתה החדש, ולכן אינה צריכה להגיע אל התחנה המרכזית הזו. אך היום היא החליטה לקפוץ לכאן בכדי לחפש דבר מה.
אתם משוחחים עוד קצת ואז נפרדים. היא אומרת לך שתתקשר אליה ואתה משיב לה שזה קצת מביך אותך. קרינה פורצת בצחוק ואומרת לך שהיא מאוד תשמח לשמוע ממך בטלפון וכי אינך צריך להתבייש. אתה מביט אליה ואומר לה שהנך מאחל לה בהתחלה החדשה שלה את כל הטוב שבעולם מכל לבך.
לאחר מכן, לפני שתצא מהתחנה, תראה אותה לרגע שוב, עוברת על פניך, מביטה על חלון ראווה של אחת החנויות. היא לא תבחין בך ואתה תביט בה לרגע ואולי לראשונה תראה עצב נוגה בעיניה. אך אפילו לא תהיה בטוח שזה אכן עצב ולא סתם עייפות.
זו תהיה הפעם האחרונה בה תראה את קרינה.

קרינה, זיכרון קווי פנייך החמימות כבר נטשטש לו עם השנים, אך זיכרונן של עצבות ושמחה תמיד נשארים.