האינטרס הציבורי 

טובת הכלל

כבוד לאומי

ככל שאני יודע יותר - אני מבין כמה שהכל אישי.

וככל שנבין את זה יותר -  התמונה תהיה יותר ברורה. אולי לא שמחה יותר, אבל ברורה.

 

אין שום החלטה או פעולה של בן אנוש - שהיא לא אישית. ראשי ממשלה, שרים, רמטכ"לים, מנהיגים חברתיים, ראשי עמותות, מנהיגי כתות, מטפלים בבעלי חיים, מנהלי חברות, תורמים נדיבים או אפילו חסידי אומות עולם. בכל אחד כזה מסתתר מניע אישי.

 

אנשים בוחרים כיוון כדי לממש את עצמם (ולא כדי ליצור עולם טוב יותר)

אנשים עוזרים אחד לשני בשביל לעזור לעצמם (ולא כי הם מזדהים עם הנזקקים)

אנשים מתנדבים ומאמצים כדי למלא איזה חלל באישיותם (ולא כי הם נושאים את צער העולם על כתפיהם)

. 

התורם הנדיב - רוצה ששמו יהיה רשום על  על הקיר.

התורם בעילום שם - עושה זאת בשביל עצמו, שהמצפון שלו יהיה שקט.

אנשים שעשו הרבה חטאים, שדרכו על גופות, קידשו את המטרה, מירפקו, דחפו, השפילו, חסמו - מנסים לתקן את עצמם, להתאזן, להיות אנשים טובים יותר, לעזור, לתרום כספים. 

כל המניעים האחרים הם רק למראית עין. איצטלה בלבד. 

נח לאנשים להסתתר מאחורי מילים מצוחצחות ומניעים "חברתיים" ו"ציבוריים". 

אבל הכל אגו. אני ואני ואני ואני.... ואחריי המבול...