יש לי שכנה. אישה קטנה קטנה, רזה רזה, נחמדה נחמדה. יש לה שיער קצר צבוע באדום, פנים נהירות והליכה מדוייקת. אני לא יודע בת כמה היא, לנשים יש בעיה עם גילאים. בהתחלה אתן אומרות בנות כמה אתן בהתרסה, בחגיגיות, אולי מחוסר מודעות. איפשהו באמצע שנות העשרים זה כבר נהיה טאבו, לא מנומס לשאול גברת לגילה, לא מנומס לגברת לחשוב על יום ההולדת הבא. מתישהו, בסביבות 85 זה מתהפך שוב ואז אתן מתחילות לספר, גם לאלה שרק במקרה עברו לידכן, שבאסרו חג הקרוב תהיו בנות 88, אם רק ההוא למעלה ירצה.

השכנה שלי לא מדברת על הגיל שלה, אז אני מניח שהיא עדיין לא בת 85, אבל היא לא רחוקה משם. בשש השנים שאנחנו שכנים דיברנו כמה פעמים. פעם כשהייתי צריך לבדוק בעיה בדוד שעל הגג ואמרו לי בוועד שלה יש את המפתח, עליתי אליה לדירה. היא הציצה בחור הנמוך יחסית של הדלת ופתחה בהססנות עד שזיהתה אותי. כשנכנסתי מצאתי עצמי במרחב מסודר ומדוייק, נקי תברואתית וגם עיצובית, ללא עודפים וללא חסכים.

היא הייתה עניינית ומנומסת, הביעה נכונות לעזור, אבל לא שאלה יותר ממה שצריך. אולי לא רצתה לחטט. יש לה במטבח קופסה קטנה שאליה היא הכניסה את האצבעות הדקות שלה,  להוציא כמה מפתחות שהיו מסודרים במחזיקים פשוטים עם כיתוב מרווח בעט כדורי כחול: "גג" , "חדר בטחון". על השולחן הייתה חצי כוס מים מהברז והכל הרגיש נגיש, פשוט, בהיר אצלה בדירה. כמו בפנים שלה, כמו באישיות.

כשהייתי רואה אותה למטה, בשביל הכניסה לבית, זה היה בדרך כלל כשבדיוק בדקה את הדואר או כשחזרה מהמכולת עם קרטון חלב או לחם. תמיד פריטים בודדים, תמיד לא בהפרזה. כמוה, בדיוק כמה שצריך. והעיניים שלה צלולות וישרות, כשהיא אומרת "שלום" או "בוקר טוב" רהוט. אפילו החיוך מאומן להתהלך על הקו הדק שבין מאופק לאמיתי. 

ביום חמיש פגשתי אותה על אותו שביל, מטיילת, עם מטפלת זרה. זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותה בעמדה של נעזרת. כלומר לא ממש נעזרת, הן הלכו יחד, אחת ליד השניה כמו חברות, ועדיין. המטפלת נראתה נינוחה, מן הסתם בשונה מלא מעט מהעמיתים שלה, שחיים במתח מאלף ואחת סיבות. חייכנו אחד לשניה והרגשתי שזה צובט קצת בלב.

למחרת פתחתי את חלון המרפסת ובדשא שמתחת לבית ישבו כמה אנשים, כמה שכנים שהתאספו במקרה או לא במקרה. גם היא היתה שם, גם המטפלת. אבל בניגוד לכל האנשים שישבו על הדשא, השכנה שלי ישבה על כיסא גלגלים. והיה שישי אחרי הצהריים ומזג האוויר היה נעים, השיחה שהתגלגלה שם הייתה איטית ושקטה והמבע שלה היה ישר כמו תמיד. היה לה נוח בכיסא.

אני יודע שלא קרה לה כלום, שהיא בסדר בסך הכל. הרי יום קודם ראיתי אותה הולכת בזכות עצמה וגם עכשיו, בלי לדבר או להביע משהו מיוחד, היא פיזרה שקט מסביבה, כרגיל. ובכל זאת, כשעמדתי שם במרפסת שלי, צופה ואינו נצפה, היה נדמה לרגע שהשמש שוטפת את כולם, אבל עליה מצלה עננה קטנה. 

השכנה שלי החלה בהנמכה.