שיחה משפחתית על נושא בוער. אני מקווה שתניב תוצאות.

היום אמרו לי שאני נראית מצויין ושאלו אם יש מישהו חדש, אמרתי שלא, סתם התאפרתי.

מפגש של אחד הקורסים, בינוני לגמרי. נקווה לטוב.

כשחיפשתי את המכונית במגרש החניה, התחיל איתי נהג מונית נאה ונחמד, אבל האסימון ירד לי מאוחר מידי.

אתמול בעבודה דיברתי על משהו שאף אחד לא העז להגיד, היום היו גלים. הרגשתי שדיברתי יותר מידי ובשביל הרוב הדומם שאמנם תמך בי מאוד, אבל מאחורי הקלעים.

לכן לא חשבתי היום על שום דבר. נהנתי מגלי ההערצה, אחר כך הייתי עסוקה, ועכשיו אני עייפה.

אבל מה שכן עשיתי, פינטזתי שהבחור הצעיר מתעשת, ומבין שרק אותי הוא אוהב, ורק איתי הוא רוצה להיות, ונפרד מזו שהוא איתה עכשיו, וחוזר אלי בתחנונים, לעולמי עולמים, וכן הלאה.. האמת, זה עשה לי טוב.

פעם קראתי בספר של ג'וליה רוברט(ס?) על "דפי בוקר". הבעיה היא שכשאני מתעוררת אני ערה לגמרי. את השלב של נים לא נים יש לי לפני ההרדמות, ואז אני רק רוצה לישון.

מתחזקת לי ההרגשה שאני כותבת תוך ידיעה שמישהו קורא אותי, ולא לעצמי כמו שהתכוונתי בהתחלה.

מעניין אם תהיה לי הסבלנות לקרוא פעם את הבלוג של עצמי. לא נראה לי.

אז אולי בכל זאת אני לא מאבדת את האותנטיות..