ישבתי משותק. הקיר עמד מולי. רוח נישבה קלילות דרך החלון, הוילון רקד לניגונה במין גלים כמשתהה, נאמן ומעריץ. המקרר קרטע, השעון דפק בקצב מונוטוני.האור דלק, והחושך נשאר מבחוץ כאורח לא זמין. התחלתי לזוז על הכורסא מחוסר סיפוק,לאחר בילוי של שעות ארוכות במבוכי הנוירונים שבמוח. עצב לא ברור נדלק ודרש מנת ניקוטין, סיפקתי אותו. עדיין לא שקט נע על הכורסא. יתוש החל לזמזם ליד אוזני הימנית. נסתי לתפוס אותו במבטי, להבין את מהלך הטיסה שלו, לעקוב אחריו קלות, לתת לו להרגיש בטוח ובזמן הכי לא צפוי, כשהוא מתלקק בדמי, מתענג על כל טיפה, לרמוס אותו על הקיר שעמד מולי.

הקיר שעומד מולי עכשיו פצוע, אומנם פצע קטן וחסר חשיבות, אבל עדין פצוע. הסתכלתי עליו והוא עמד מולי. מבחוץ נשמעו צלילי ילדים, אנשים מבוגרים,ומכוניות נוסעות. העיר לא שקטה, הבית כן. הסיגריה יבשה לי את הפה, אז מזגתי קולה לשטוף את הגרון. הגוף שלי מאד סטטי לאחרונה, הבנתי את זה כשהתחלתי לרוץ לא מזמן על מנת להספיק להגיע למקום לא חשוב, לעשות דבר מה לא חשוב, אז הגוף אותת לי שהוא רגיל לסטטיות. חשבתי  לעשות משהו בנידון, אך חלפה מחשבה זו מראשי. עדין על הכורסא עדין לא מסופק. התקרבתי לקיר, הבנתי שאם אני לא אתקרב אליו, הוא לא יתקרב אלי.

בוא נשחק משחק, אמרתי לו. הוא שתק. שתיקה כהסכמה ציוויתי עליו. הוא המשיך לשתוק. אם כך, כולנו כאן בעד משחק. התקרבתי מעט. אמרתי לו עזוב אותך, לא משחק. תספר לי על עצמך קצת. הוא היה מסתורי לחלוטין הקיר הזה. נראה קשוח ופצוע ולא אומר דבר. מה מסתתר בו, לעמוד ככה שנים על גבי שנים, בטוח עבר דבר או שניים בחיים. אבל הוא קשוח. שותק. לא מניד עפעף. תהיתי אם הוא רוצה בירה. אז הבאתי בירה. גולדסטאר אחי? עדין שותק. אז שתיתי לבד.

ישבתי משותק מולה. בירה ביד, סיגריה בפה, והנוירונים של המוח בוגדים בי בגידה נחרצת. הסתנוורתי מיופייה. עונה באופן מאד קונקרטי וחד משמעי לשאלותיה הרבות. כמו ילדה קטנה וסקרנית היא. מנסה לפענח את קמטיי הרבים, שעומקם מעיד על גילי שחלף בכמה שנים על גילה. זאת לא אהבה חשבתי לעצמי, זה הורמונים, רק הורמונים.

היא ניסתה לקנות את מילותיי במין. ואני משותק מהאומץ שלה, שתקתי. מתנה לה אהבת הורמונים שיצאו מחוסר שליטה, הם נהנים, אני משועמם. בדירתי שלי מול הקיר ששתק, אנחנו מוצאים קולות של עונג. הסתכלתי עליו, אבל הוא קשוח! מסתורי ושותק.