| "חיינו הם-בודדים, חיתיים,דלים,מאוסים וקצרים"(תומס הובס) המאה השבע עשרה. הרכבת יצאה מהרציף.ענן עשן התפיח את עצמו בשריקות עידוד והוליד כבשים צמרירים בשחור ולבן.הפסים ציירו קו שפיפוני חשוף לפגעי הרוח המוחקת מדי יום את אתמולו..הוא עמד בתחנה העזובה,בוטש במגפיו בחול. האבק התרפק על חרטומן.הוא היה בה בעת גם בקרון , מקפץ כמו מחט על תקליט שבור.שניהם היו אבודים.הוא רצה להמשיך אבל נעמד.מערבל ישן הסתובב בבטנו והפך את מעיו לנטיפי בטון .והכאב טרד והחמיר אלא ששכח את טכניקת הנטרול-הלוא היא השכחה עצמה.השתקפות דמותו ברכבת המתנשפת לשום מקום חיללה את עצמה, במשמעות המקובלת החיילית .הוא היה מת ברובו..ההתפוררות לא הייתה בלתי נעימה כי כל פיסת מוח שנשרה הפחיתה את הסבל.לפתע הבחין שיש חיים אחרי האני.בלי רגשות ,אמנם,בלי יעדים חשובים , ואין מי שיעיד אם צל עבר או חלום פג. בהיותו איננו חש משועשע מהטורח שאנשים טורחים למצוא,משקפיים למשל.הרי הם נתחבו למקרר.וזה קיפל את נייר הטואלט וכל חתיכה הוכפפה לקודמתהבחפיפה גאומטרית מושלמת. כפי שעשה זאת הישיש מעתה עד ימי החיתולים והיין שמצץ בברית המילה.השוליים היו במרכז והמרכז בשוליים.בין ההבחנות המשתנות מה הוא מה חלפו החיים ועדיין לא נתפש- מה היה לו נחיו אחרת. הוא צעד מהרציף לעבר כלמקום, וחש כי פעמי צעדיו מואטים במהירות.ואז פקו ברכיו וגופו התקפל לשניים. על גבו נפל ופניו לשמש .הזבובים החליקו בנחילי זיעת הפחד.הצבועים החישו את הזמן ורעמתם סמרה מענג .הוא החליט לוותר. דרור ניתן לנפשו וזאת נחלצה לרדוף שני פרפרים אדמוניים שהאמינו בתום כי יש טעם לפרחים.טעות. סרק. סרק- קראה. .אך בלי מסה קריטית הנשמה לא נשמעה לחוקים ופרחה אל בין החלקיקים שעוד לא התגלו . אלקטרון נזוף ממנה חזר ארצה ובער על שפתיו המתות של הגיבור בחיוך מתנצל. |