| ** וכדי להרגיש בכלל וגם קצת יותר קרוב למילים, play. זהו. רק זה. תודה :) "רֵד" הייתה צועקת לו. "רֵררד". ככה. שנים. בהתחלה בלב, אחר כך בקול, בשקט של הלילה בים, כשהייתה בטוחה שאיש לא יכול לשמוע. "רֵד" התחננה, "רֵד". לימים, כשחשבה שכל מה שמפריד בינה לבינו הוא הד קולה ובעיות בתקשורת, הרחיקה עד ללב המדבר. שם לימדו אותה, שלצעוק זה בסדר ולמדבר ממילא לא אכפת. שם, במדבר ההוא, היא למדה לצעוק באמת. בתוך הצהוב ההוא, היא לא רק צעקה אליו, אלא ניהלה איתו שיחות של ממש, מצהוב אל צהוב. "רֵד" צעקה עצמה לדעת, כאילו כל קיומה תלוי בצהוב ההוא. "בבקשה, רֵד". כלום לא עזר. לפעמים, הרגישה כמו דמות בסרט ישראלי ישן שראתה פעם, שצעקה ללא הרף לאהובתה: "אוולין אל תלכי". אוולין כמובן הלכה. גם הירח שלה, כמובן, לא ירד. "אגדות זה לא באמת", היא כתבה פעם, ולכן לא היה אף מלך שכינס את כל יועציו המלכותיים בדיון חירום על "איך להוריד לנסיכה את הירח, על מנת שלא תכאב כל כך" ומאחר שהכירה כבר את כל סיפורי האגדות, שום ירח משתקף בדלי של מים, לא היה מצליח באמת, ללטף את הכאב ההוא. לימים, היא השאירה את המדבר מאחור, את הירח למעלה, וחזרה לעיר אחת, רגילה לגמרי, בה הירח רחוק ואסור לצעוק יותר, לפחות לא בקול רם ובטח שלא לירחים צהובים בשמיים. מה שלא ידעה, שבלי משים ניטע בה, בליל אהבים אחד, זרע של שמש בבטן. דווקא היא, שכל חייה ביקשה לה את הירח, הרתה לשמש. הריון של שמש, לאישה של ירח הוא כמו קיצ באמצע של חורף. אישה אחת של לילה מסתובבת כל היום עם שמש בבטן. היא ידעה שהוא יודע. ידעה שאת האהבה ההיא שנבטה בה בלילה ההוא, צהובה עגולה ומאירה, הוא שלח לה. משאיר אותה צהובה כמוהו, אך מכוון אותה, במעגל ירח מושלם, מחושך לאור. משחרר אותה לחיים. רגע לפני שתיפרד ממנו, היא ביקשה ממנו לבוא לחגוג איתם. מאז ילדותה חלמה לראותו לבוש חגיגי, מתארגן ומסתרק, ובעיקר, לשמוע איך הלילה אומר לו: "אתה קירח" וצוחק... היא הייתה הכלה הכי מאירה שראיתי. מלאה אור, אהבה וירח אחד שהביט עליה מלמעלה חגיגי מסורק ומחוייך. בבטן נחה לה שמש כמעט בשלה להיוולד ובלב אהבה אחת בשלה לגמרי. |