הי הי - לא צריך להיעלב כל כך מהר. המאמן האישי לא זורק כאלו שאלות סתם כך. תקראו ותבינו.

 

כלל ידוע הוא שרק הנבונים זוכים לעשות טעויות גדולות באמת. לשוטים, איש אינו נותן את ההזדמנות לטעות בקנה מידה כזה.

 

בימי הביניים נפוץ היה בחצרות המלוכה באירופה, ואפילו בבתי אצולה קטנים יחסית, להעסיק אדם בתפקיד "השוטה". כולנו מכירים את תמונת השוטה, הjoker , לבוש בבגדים מרובי צבעים או מנוקדים, חבוש כובע פינות שפעמונים תלויים בקצותיו, ונושא שרביט מגוחך. במקור, תפקיד השוטה היה לספק בידור מזדמן לבעל הבית ואורחיו. השוטה, אף שהיה במקור ואסאל, ולאחר מכן משרת בשכר, עמד מחוץ למבנה ההיררכי הרגיל של החברה הפיאודלית. מתוקף תפקידו הותר לו לשבת בין האצולה גם במצבים בהם פשוטי עם אחרים לא הורשו להשתתף. היותו "שוטה רשמי" התיר לו לעלוב בבעל הבית ובאורחים, ולהטיח בפניהם אמיתות קשות ולא נעימות במסווה של סאטירה ובדיחה. בתקופה מאוחרת יותר, ובמיוחד בחצרות המלוכה, היו שתפסו את השוטה כזה שתפקידו הוא להתפרץ מפעם לפעם לעבר השליט, לנפנף בשרביטו חסר הסמכות ולהזכיר לריבון הכל-יכול שגם הוא בן תמותה, וסופו לעמוד למשפט שמיים.

 

נעזוב את ימי הביניים ונחזור לימינו. מחקרים שונים שהתפרסמו ב- Harvard Business Review בשנים 2005-2006  מלמדים כי אנשים שמתייעצים עם אחרים, מקבלים החלטות טובות יותר. המחקרים הראו שתוצאה זו תקפה ללא קשר לשאלה האם אלו שהתייעצו איתם הם מומחים או אפילו יודעים משהו בכלל על הנושא. מעניין עוד יותר שהמחקרים הראו כי בממוצע, התוצאות שהשיגו המתייעצים היו טובות יותר בין אם נהגו על פי העצות שקיבלו ובין אם לא.

 

הבעיה היא שמנהיגים רבים, וגם מנהלים רבים, אינם מתייעצים מספיק. או בכלל. בקריירה הניהולית שלי יצא לי להיתקל בכמה וכמה כאלו, וכולנו מכירים כמה דוגמאות בחיים הפוליטיים. הכרתי יותר ממנהל אחד שנהג להתייעץ רק עם עצמו, או לכל היותר עם שותף אחד. בכל המקרים היו אלו אנשים שהצליחו בעבר יפה וקידמו את הארגון שלהם. בכל המקרים הגיעה נקודה שבה ההתקדמות נבלמה, ולפעמים אפילו חלה נסיגה או התמוטטות שאותם מנהלים 'מצליחים' לא הצליחו להתגבר עליה.

 

אני חושב שהרבה מהמנהיגים הפוליטיים והמנהלים הגדולים של ימינו היו נשכרים אילו עמד לצידם 'שוטה' מודרני. מישהו משכיל וער שיידע להתערב בכל פעם שחוכמתם של הגדולים גולשת ליוהרה. מישהו שכל תפקידו הוא להציג דעות סותרות, ואפילו הן שטויות, לתקוע סיכות באגו נפוחים, ובאופן כללי למנוע מהמנהיגים מלקחת את עצמם ברצינות גדולה מדי.

 

כמובן, אין זה סביר שמישהו מאלו יסכים לקבל לצידו "שוטה" קלאסי. לכן אני רואה ערך בכך שלאנשים אלו יהיה מאמן אישי צמוד. למעשה, הייתי שמח אילו זה היה הופך להיות תפקיד מחויב בחוק לגופים ציבוריים וממשלתיים. כמו שיש "מבקר החברה", או "היועץ המשפטי" צריך להיות "מאמן המנהיג".

 

אותו מאמן אישי (ובמקרה זה מאמן אישי טוב לעניין כמו מאמן ניהולי) אינו חייב להיות מבין גדול בעסקים או בענייני מדינה. תפקידו אינו לעסוק בנושאים אלו. תפקידו של המאמן האישי של המנהיג צריך להיות כזה של "מנגנון בקרה". עליו ללוות את המתאמן שלו, ולהשתמש במעמדו כצופה מומחה ואובייקטיבי, שרק טובת המתאמן לנגד עיניו, על מנת לאתגר את המנהיג ולאלץ אותו לשקול את הנחותיו, מניעיו והחלטותיו. מעין "כוונון וכיול" שבועי של המנהיג, שיבטיח שאינו מסתנוור יתר על המידה מחוכמתו שלו. אני חושב שאילו היו כמה כאלו בנקודות מפתח, אולי היו נחסכות מאתנו כמה וכמה פרשיות והסתבכויות.