היום שתקתי הרבה. אולי בגלל שאתמול ושלשום דיברתי יותר מידי. לא בכמות, בתוכן.

בעבודה הייתי שקועה בעבודה. המשכתי לסגור כל מיני דברים קטנים ולא חשובים שדחיתי לזמן המתאים.

כל כך שקועה הייתי, עד שכשנכנס מישהו למשרד ושאל משהו, בכלל לא שמעתי אותו.

הוא הרים את קולו ושאל שוב. זה העיר אותי, אבל לא אהבתי את הטון שלו, הסבתי את ראשי אליו ושאלתי: "אתה צועק אלי?" 

הוא נהיה נבוך, מלמל משהו מסביר, ושאל שוב. אמרתי לו שאני לא יודעת למרות שכן ידעתי, והוא הלך לשאול מישהו אחר.

יצאתי עם חברה מהעבודה למשוך כסף מכספומט, בדרך התיישבנו לקפה ספונטני. היא סיפרה לי כל מיני דברים אישיים שלה.

משום מה הייתה לי הרגשה שהיא רצתה לדבר ולא בדיוק היה משנה לה עם מי, העיקר שיהיו לו אוזניים.

איפשרתי לה וגם השתדלתי להיות אמפטית ואיכפתית. הקפה היה בדיוק בחוזק שאני אוהבת ובדיוק בחום שאני אוהבת.

לפעמים אני צינית, אחר כך אני מתחרטת. לפעמים אני נופת צופים מתקתקה, על הפעמים האלה אני אפילו לא טורחת להתחרט.

אני נתונה למצבי רוח, וההתיחסות שלי לעולם רגשית בעיקר. את המשפט הזה הייתי צריכה לכתוב בסדר הפוך: ההתיחסות שלי לעולם היא רגשית בעיקר, ולכן אני נתונה למצבי רוח.

הייתי רוצה שיהיה לי זכרון פנומנאלי. לזכור כל מה שאי פעם שמעתי, קראתי, ראיתי, ידעתי... אבל אני ממש לא.

יש לי זכרון יעיל, אני לא זוכרת שום דבר שלא משמש אותי.