די. היא כבר לא בוכה.

רק שואלת אותי, מעל כוס הקפה, מול האח שכבר הדלקתי,

"ועכשיו מה?!

להתחיל שוב לקרוע את לילות העיר?

או אולי לשקוע עמוק עמוק בתוך העבודה,

לאיזה שנה-שנתיים של עשיית כסף גדול

ושל הקטנת הליבידו למימדים זעירים?"

ואני, שלא רגילה לשאול שאלות כאלה,

חושבת לעצמי על איסלנד, או אוסטרליה,

על גווילין , או נפאל,

ואפילו על שדות האורז האלה, בבנאו שבפיליפינים, שבגלל הטייפון לא הצלחתי להגיע אליהם, בנתיים.

וכן - תוך כדי הגשת העוגיות המתוקות,

אני כבר מארגנת לעצמי רשימה של

עוד מאה מקומות שבהם עוד לא הייתי

ונראה לי ששם הכי כייף להחלים מלב שבור.