באותו יום הייתה שם ממש המולה, מישהי שוב עלתה לגג, תכננה לקפוץ, היא לא עשתה את זה בדיסקרטיות,  פשוט לא הפסיקה לצרוח, כל החולים צרחו ביחד איתה, הצוות תפס אותה והיא נעלמה מטווח עיננו, הוא יושב מולי ואומר לי שבטח ישלחו אותה עכשיו לטירה ובטח יקשרו אותה. 

הוא לא מסתכל עלי שהוא מדבר, הוא בוהה באיזו נקודה לא ברורה מימיני.

עכשיו הוא כבר מאוזן ככה הרופאים אומרים, בקרוב הוא ישוחרר.

הוא והמרשמים, כמה כדורים הילד הזה צריך לקחת בשביל להשתיק את הקולות האלו, הוא לא מתלונן, לא כועס, הלוואי שהיה, הוא רק אפאטי.

 מעכשיו יהיה תלוי בכדורים האלו כל חייו, יתמודד עם התופעות לוואי שלהם, והם יהיו השותפים שלו במלחמה נגד הקולות.

הם עושים אותו רעב, הוא כל הזמן רעב.

הבאתי לו שווארמה, כמו בפעם הראשונה שביקרתי אותו. אז  הקיא את הכול, עכשיו הוא אוכל בתאבון רב.

הוא רוצה שנלך לעשות טיול בבת גלים, כבר הרבה זמן לא ראה את הים.

אנחנו הולכים לאורך הטיילת וחוזרים אותה, אומר לי שעכשיו כיף לו, אבל רק לרגעים.

 אחרי שלושה חודשים הוא יחזור לחיות בין השפויים, רק לראשונה לא יחשב לאחד מהם, ואולי בעצם אף פעם לא היה אחד מהם, ומי כן היה.

לפני שלושה חודשים  דיבר על הקולות האלו, או יותר נכון כבר לא הצליח להסתיר אותם הם הפכו לצעקות של ממש, הוא הסכים להתאשפז מרצונו. 

נשלח לטירה למחלקה סגורה, פחדו שינסה לפגוע בעצמו, הוא באמת רצה, הורידו לו את השרוכים מנעליי ההתעמלות, והתחילו עם התרופות, במלחמה שהתקיימה בראש שלו הוא לא השתתף, הוא היה רק קורבן. 

שהתחיל להסתמן ניצחון של הכימיקלים העבירו אותו למחלקה פתוחה, שם זכה לטיולים במתחם, מכונות השתייה נראו לו אז המקום הכי שפוי שהוא יוכל להגיע אליו היי פעם. 

והמלחמה בראשו המשיכה.

כשהיה קטן סבל הרבה מכאבי האוזניים אמא שלו נתנה לו תרופות עם טעם לוואי, הוא לא רצה לקחת אותם, היא שאלה אותו מה הוא מעדיף טעם מר לכמה שניות או כאב אוזניים להרבה זמן, ולא ידע מה לענות לה, בסוף לקח את התרופה עם מיץ פטל שהכינה לו המיץ המתיק את המר, גם עכשיו הוא לא יודע, והוא כבר לא אוהב יותר מיץ פטל.

שנקרו תוצאות ברורות לטובת הכימיקלים העבירו אותו למחלקה הפסיכיאטרית ברמב"ם, ותיכף ישוחרר הביתה, זאת כבר תהיה סוף המלחמה.

אז תתחיל מלחמה אחרת, הפעם יאלץ להשתתף בה, הוא יצטרך להלחם בשביל להשתתף בה, זה הסיכוי שלו לנצח, הוא ינצח, הילד הזה תמיד היה ווינר.

עכשיו הוא אומר לי שצריך לחזור, זאת השעה שלו לקחת כדור, שהיה ילד חלם להיות כדורגלן.