האושר הוא טמטום מגניב

לצפייה במסך מלא

האושר הוא טמטום מגניב

‎66

ספורט וכושר

213 תגובות יום רביעי, 18/11/09, 09:11

צילום: מירי דוידוביץ

להיות מאושר זה כישרון שלא כולם בורכו בו. לא חסרים קוטרים מקצועיים שנהנים מסבל ומרחמי הסביבה. לא סתם כל אידיוט כותב בכרטיסו בג'יידייט: "אוהב את החיים" בתור המלצה-עצמית משמעותית. זה לא מובן מאליו. כי לאהוב את החיים ולמצות את החיים על הברכות הקטנות שבהם ולא על הברכות הגדולות כמו זכייה בלוטו או נישואין לשרי אריסון, הן יכולות חשובות אך נדירות ומחייבות איזשהו ניצוץ מיוחד, תאווה, יצר, ילד פנימי - ז'ה נ'סה קווה.

כשהייתי צעירה נהג האיש-שמסתובב-בעיר-כאבן-שאין-לה-הופכין להמליץ על ביקור שבועי במחלקה לניתוחי לב באיכילוב כסגולה להבערת אותו ניצוץ מיוחד ולימד אותי לחיות באמת, בכל המובנים. אז השבוע, כשמצאת את עצמי באיכילוב לרגל הולדת אחייניתי רמה (המקסימה והיונקת! תודות למברכים!) וגם בגלל ניתוח שעברה חברתי פנינה, לא נפלה רוחי. להיפך. נזכרתי שוב כמה החיים קצרים ויקרים וכמה חשוב למצות אותם, בכל המובנים.

היו קטעים באיכילוב. במחלקת היולדות - האחיות לקישוט, אני נשבעת לכם. פרט למקרה שתגססי למוות, הן לא עושות שם כלום. אבל זה לא חדש. אני מתארת לעצמי שגם בשאר המחלקות הלא-ממש-קריטיות המשפחה היא שצריכה כבר שנים לטפל במאושפז/ת, ורק מפאת מיעוט ביקורים (טפו טפו) בבתי חולים אני לא מודעת לתרגולת הזו. במחלקה הכירורגית, לעומת זאת התגלה האח התמיר והבלונדיני סטאס (סטניסלב) כמקצועי ובעיקר אנושי להפליא, מה גם שהוא התאהב קצת בפנינה ושחרר ללא הרף הערות על סקסיותה כי רבה.

נכון, אז נאמנה להשקפתי בדבר שבריריותם של החיים, הצלחתי גם להגניב דייט בין הביקור בקומה 5 של מגדל האשפוז ע"ש תד אריסון לבין קומה 3 במגדל הישן לבין מרתף מינוס 2 שם נמצאים 15 (! הידעתם?) חדרי הניתוח של המרכז הרפואי המהולל והגדל ומתרחב בכל שנייה (עברתי לגור לא רחוק ממנו. על כל מקרה, לא ככה?) והדייט שלי שיעשע אותי בסיפורי זימה מצחיקים, כמו למשל כששמע שאחי מאמן אגרוף, סיפר לי על מאמן האגרוף שלו לשעבר, שהיה חולה-מין בדרגה קשה והיה לו מנוי קבוע ב'מכון ליווי' מה שנקרא, והיה ממליץ לחניכים לבוא איתו אחרי השיעור 'להתפרק' ולזכות במחיר קבוצתי...

אבל זה לא שהאושר שקפץ עליי תפס אותי בעור ועעווה - ממש לא. אני עדיין מתעצבנת מכל שטות שבעולם, ולזה בדיוק מוקדשת הכתבה שלי שמתפרסמת בגיליון 'את' שיצא אתמול. לדרכים שלי להשקיט את נוירוטיותי. סידרתי לי יום של ארבע תחנות התרגעות: הספא בהילטון, שם גם צילמה אותי מירי דוידוביץ תוך טיפול באבנים חמות; פגישה עם ענת חברתי בבית הקפה השינקינאי אורנה ואלה; שיעור איטלקית במכון האיטלקי לתרבות; ושיעור יוגה אצל המורה יעל רודמן - שהיא בת הזוג האלופה של בעלי לשעבר, וביחד הם מנהלים את האתר המוביל בארץ למוצרי יוגה, יוגה-סטור - וזה, קוראים יקרים, ורק זה, תוכן פרסומי!

■ ■ ■

אז המסאז' היה מסאז', אבל בבית הקפה העניינים כבר התחילו להסתבך, כי הבעיה עם בתי הקפה–על בתל–אביב הוא שכל העובדים בהם (כבר לא מלצרים/יות. זה לא פוליטיקלי קורקט) הם במאים, כותבי תסריטים, אמנים פלסטיים, מעצבות אופנה, שחקניות מתחילות, אושיות בחיי הלילה, די.ג'ייז בשלבי פריצה וכו', ובמקרה שלנו באותו יום - חבר נבחרת ישראל בכדוריד ואוטוטו בעל תואר שני בכלכלה. והבעיה היא שהם ממש לא פנויים אלייך ולגחמותייך הספציפיות שהן במקרה סלט–הכל (זה שמו) עם–פחות–גבינה–ויותר–רוטב ודיאט–קולה–לימון. כלל נקוט עם מלצרי–העל של תל אביב, שהם אינם רושמים דבר. פנקס ועט נועדו, לשיטתם, למלצרים במסעדות עממיות בפרובינציה, אולי. הם עצמם מסתמכים על זכרונם הפנומנלי - אמה מה, שהוא בוגד בהם מדי לקוח בלקוחו. וכך מגיעים לשולחן סלט בלסמי במקום סלט הכל, קולה רגיל במקום דיאט (ירחם השם!), ובמקרה הגרוע ביותר הם פשוט שוכחים את כל הרשימה ואת יושבת שם ככלב מורעב, כשבני מעייך זועקים אלייך מן האדמה המרוצפת ברטרו.

לשבת עם ענת בבית קפה זו חוויה כי ענת לא מצליחה לבחור. לעולם. היא מתלבטת שעות בין סלט זה למשנהו ולבסוף בוחרת בשקשוקה. כשתגיע אותה שקשוקה מהוללת ובזוקה בטחינה גולמית, תקונן הנ"ל כמובן מדוע לא בחרה בסלט המרזה, המבריא והמרענן, שסגולותיו הרי ידועות לכל אידיוט ורק אשה שחוש הכיוון ניטל ממנה מסוגלת לבחור על פניו במאכל כה טריוויאלי ובר–הכנה–ביתית כשקשוקה. אותו תהליך מייסר אנו עוברות באשר לדיאט–קולה (ספרייט?) לעומת מיץ התפוזים, המשמין אך הבריא, וכל פריט בתפריט זוכה למניית סגולותיו ותחלואיו ולהשוואה ביניהם - וזאת שוב ושוב באותו אורנה ואלה, שאליו אנחנו חוזרות ואת תפריטו אנו מכירות בעל פה מזה 15 שנה (באמצע הוחלף פעם אחת).

■ ■ ■

חדי העין מבין קוראיי הקבועים ודאי שמו לב שהפעם, שלא כהרגלי, לא הבאתי את תרגומו של השיר פליצ'יטה (Felicità) - אושר - בביצועם של הזוג הדביק רומינה פאואר ואלבאנו קאריזי , וזאת כיוון שגם לי יש גבולות, ומילים כה דביליות כמו: "האושר הוא כוסית יין עם לחמנייה..." לא יחדרו לבלוגי, ההזוי אמנם אך לא טפשי לגמרי, כך אני מעדיפה לחשוב.

בכולופן, השיר הזה, שהיה ללהיט ענק באיטליה ובאירופה כולה ב-1982 והושר בידי השניים באהבה שלמה - היא בתו של שחקן הקולנוע האמריקני האגדי טיירון פאואר שנדד בעולם ולבסוף השתקע עם משפחתו באיטליה, והוא - זמר מצליח וותיק (היום בן 66, הנער) - לא בישר על הסוף העגום, דהיינו גירושיהם בדרך כל בשר ב-1999 ועזיבתה את איטליה לפני שנתיים במעבר לאריזונה שטופת השמש.

המורה דוידה הוא שהשמיע לנו את פליצ'יטה בשיעור האיטלקית הראשון שלנו, כיוון שכל מילותיו המפגרות של השיר פשוטות כל כך, ואפילו אנו, תלמידי רמה ב', הצלחנו לתמללן. "האושר הוא לעשות אהבה בים, לרחש הגלים", קרא המורה בלהט וקבל על כך שהאיטלקית המפוארת על 150,000 מילותיה מעונה היום למוות בידי האיטלקי הממוצע, שמשתמש ב-2000 גג 3000 מהן בלבד, תהליך מכרסם שגורם לרידוד השפה והמבע. אתה מספר לי? חשבתי במרמור... הרי אני מתקנת כל זב ומצורע, ומפאם פאטאל שחפצתי להיות לעת זקנה הפכתי למורת-רחוב נוקדנית, אימתם של מלצרי תל אביב וזבניותיה!

לקינוח לא הצלחתי לעשות בשיעור של יעל כלום, אבל ממש כלום, והבונוס היה שכל מה שלא הצלחתי לעשות גם נורא כאב. זה ידוע שאני אפס מוחלט ביוגה, כי גופי החזק גמיש כמקל של מטאטא יוקרתי - מה שמוביל לא אחת לפאדיחות במיטה, אבל לא לשם כך התכנסנו (הפעם). ועם כל הסבל, בסוף השיעור, כאשר יעל אומרת לתלמידות: "שבו ישר, נשמו עמוק והודו לעצמכן על העבודה שאתן עושות" - אני כמעט פורצת בבכי. כי מי יודה לי על כל הסבל שאני עוברת בחיים בין בתי הקפה, המסאז'ים וההתעמלות, מי אם לא אני? ■

הנה הכתבה במלואה

דרג את התוכן: