הגלגלים הניעו אחורה, ואחרי עשרים דקות נוספות (הרכבת איבדה ביטחון ונסעה עכשיו מאוד לאט) ירדנו בתחנה. כמויות של אנשים נשפכו החוצה לרציף המלא בכל מקרה. הודיעו ברמקול שהנוסעים לב"ש צריכים להמתין ברציף 4. נחיל אנשים שכבר התגבשו בינם מרוב זעם הלכו לעבר הרציף. במעבר התת קרקעי בחורה צעירה שירדה איתנו בתחנה פנתה לאחד מעובדי הרכבת. "מאיזה רציף הרכבת ללהבים?" היא שאלה. והוא השיב, כמו הרמקול "רציף 4". שמחתי שמישהי אחרת ביטאה את חוסר הודאות שלי ואישרה את המיקום אליו צריכים להגיע. על הרציף לא עברה דקה והודיעו במערכת הכריזה שהרכבת לתל אביב לבאר שבע תצא מרציף 1. כמו הוראות של האח הגדול, כולם הביטו אחד על השני- מעט זעם והרבה צחוק של חוסר אונים נשמעו וההמון ירד חזרה במדרגות למעבר התת קרקעי. אבל רגע. שוב הודעה. "הנוסעים לכיוון צפון- ת"א עד נהריה, לרציף 1". כל הצועדים מסתכלים זה על זה ועוצרים בהיסוס. ואז שוב הכריזה "הנוסעים לדרום- מרציף 4" ושוב כולנו חזרה במדרגות. חיכינו עד 1808 שהרכבת תגיע. זה התחיל בנסיעה מהירה (או קצב רגיל ונורמלי של רכבת) שהלכה והורידה הילוך והאטה לקראת להבים. אותו מיקום בעייתי שם נתקעה לפני למעלה משעה. זחלנו לקראת הרציף ואז נפתחו השערים. ביציאה שמחתי לראות מונית (הזהירו אותי שאין כזו חיה ביישוב) אך השומר בכניסה הבהיר שזו סתם תפאורה ועדיף שאקח טרמפ... הספקתי בקושי לשתי פגישות דחוקות וחזרתי לרכבת, רק כדי לגלות שהיא יצאה חמש דקות קודם והותירה אותי קפואה על הרציף לעוד 55 דקות של המתנה. סה"כ טיילתי בדרכים (יותר נכון על הפסים של המסילות) 7 שעות כדי עבור שתי פגישות שארכו שעה ברוטו. ואם זה לא מספיק, כמו מכורה נסעתי אתמול שוב ברכבת, הפעם לרחובות. יש לציין שהרכבת עמדה בזמנים. ההתניידות אח"כ לעבר נס ציונה היתה מורכבת. מסתבר שגם שם אין מוניות. איכשהו הגעתי. אבל מחר, בדרכי לאזור השרון (תחנות נתניה, בית ינאי) אני כבר לוקחת רכב מחבר. ושבוע הבא? מתחילה לשכור רכב. רק רכב. |