אחרי לימודים קשים באוניברסיטה, ואחרי סיום התואר, קיבלתי את תעודת הזכאות שלי.עצמתי את העיניים ואמרתי לעצמי: סוף סוף יפתחו בפני כל האפשריות וכל הדלתות, מכל הכיוונים. מהיום אני מפסיק לסבול והולך לעבוד ולהרוויח טוב ובכבוד. כך לפחות חשבתי. 

אחרי שפקחתי את העיניים עדיין הרגשתי כאב וסבל.

כשניסיתי להתקדם גיליתי שהדלת היחידה שנפתחה בפני היא דלת האוניברסיטה ורק מכוון אחד, כיוון היציאה כמובן. אפשריות העבודה שעמדו בפניי נשארו בדיוק כפי שהיו לפני שסיימתי את התואר. אפשר עדיין להרוויח טוב, אבל לא בכבוד. 

החלטתי שלא כדאי לפקוח את העיניים. עדיף להמשיך לחלום.

בוא נחשוב על דברים טובים וחיוביים, אמרתי לעצמי. נזכרתי בימי בית הספר, הפלגתי בחלומות על הילדות ביסודי, על החברים והצחוקים בחטיבת הביניים, על החוויות בתיכון.ופתאום מצאתי את עצמי מלמד בבית ספר תיכון. תאמינו לי, לא יודע איך זה קרה. 

החלטתי להתרכז בחוש השמיעה שלי.

יום בהיר אחד שמעתי על תוכנית מעשית שמכשירה מהנדסים ערבים להיכנס להיי-טק, מטעם ארגון שקוראים לו צופן, ושיש יום פתוח להסבר על התוכנית. ביום הכנס לפני פתיחת הקורס, נכנסתי לחדר וראיתי כעשרים אנשים שרמת התסכול שלהם לא פחותה משלי. שמעתי על התוכנית בפירוט והחלטתי שבדרך הביתה אחשוב אם כדאי לי להצטרף.

כשיצאתי מהבניין נתקלתי באחד ממשתתפי הכנס. קוראים לו יקר (שם בדוי). היו לנו שני דברים משותפים: שנינו מורים ושנינו מהנדסי אלקטרוניקה. דיברתי איתו שעה בעמידה ליד המכונית שלו ושמעתי כמה זמן הוא עוסק בהוראה (הרבה), וזה הספיק לי להחליט (החלטתי הרבה החלטות בתקופה האחרונה) שזהו, אני לא אהיה מורה יותר. אני רוצה לעבוד במשהו שאני אוהב. התפטרתי מהעבודה והצטרפתי לקורס ההכשרה. 

בשבוע הראשון למדנו על תקשורת בין מחשבים לאינטרנט. אבל אתם יודעים איך זה, בשבוע הראשון כולם מתחילים להכיר את כולם, ואת הסיפורים של כולם, ואת הדרמות של כולם. שומעים הרבה ייאוש ולכן ביטלתי את הריכוז בחוש השמיעה, ועברתי לריכוז בחוש הריח. אבל מהר מאוד הבנתי שזה בכלל לא כדאי, והתחלתי להתרכז בחוש ההומור כדי לשפר את המצב בכיתה.

להגיד את האמת? החומר היה מעניין: נתבים וחבילות מידע בתוך רשת האינטרנט ,פרוטוקולי תקשורת , שרתים, מיתוג מנות. תכל'ס, הרבה חומר טוב. 

מהר מאוד נכנסנו לשבוע השני של הקורס לחלק של מערכות הפעלה. עופר המרצה נכנס לכיתה והייתה לו אובססיה לזכור את השמות של כולנו, וכל פעם שהוא קרא למישהו בשם שלו הוא אמר: סתם אני בודק את עצמי. בזכות עופר (סתם אני בודק את עצמי, לא עשית שום דבר עופר) גם אני זוכר עכשיו את השמות של התלמידים בכיתה.

למשל בודני (שם לא בדוי) שזה שם עם סיפור מאוד מעניין. יש הרבה דאווין, אמרתי לעצמי, אבל בטוח יש גם שמות כמו מוחמד, אחמד ומחמוד. הכרתי מישהו שהוא חבר טוב של חבר טוב שלי. קוראים לו ג'ורג' והחבר המשותף הוא אמן בינלאומי שקורא למוזיקה שלו רעש1, רעש 2 וכו'. הכרתי בחור שקוראים לו אמיר, והוא יושב לידי ברוב השעורים אבל ביום הבחינה הוא ישב ליד שולחן אחר. בבלוג הוא כתב שאני משגע אותו בשאלות שלי, והוא כבר שילם על זה. אם שמתם לב, הוא לא הגיע ביום חמישי ושישי.

יש אחד בשם רג'א שבזכותו מעלים את הרמה בקורס ולכן אף אחד לא מבין. יש שתי בנות בקורס. הן שקטות, אבל נראה לי שהן מבינות הכל ושותקות. הכרתי גם את סאלח וגיליתי משהו אחד שמשותף לשנינו ומשהו אחד שלא. הראשון  - ששנינו נשואים. השני  - שאני עדיין מלקק את הדבש (הוא יבין למה אני מתכוון). יש עוד כמה מסכנים שהכרתי אבל אני עדיין לא זוכר איך קוראים להם.

אני, בודני ,יקר ומוחמד התארגנו יחד וכל פעם נוסעים באוטו של מישהו אחר. שעוני המהירות של המכוניות של שלושתם לא עובדים, אבל דווקא לי שללו את רישיונות הרכב  בגלל פנסים מושחרים. 

עכשיו ברצינות.

תמיד רציתי להעמיק את הידע שלי בתוכנה ובמיוחד במערכות הפעלה שברוב מודעות הדרושים מופיעות כיתרון לקבלת משרה. למדנו בעיקר על סימאפורים, בעיית קוראים כותבים, הפילוסופים האוכלים, הצרכן והיצרן, בעיות קלאסיות בעיקר.

למדנו גם על מערכות הפעלה זמן אמת. החומר היה מבוא וחלק מהסטודנטים, כולל אותי, שומעים על זה בפעם הראשונה ולכן זה היה קשה קצת. נקווה שבשבוע הבא המצב ישתפר. 

האווירה בכיתה מתחילה להיות נוחה יותר כי אנחנו כבר מתחילים להכיר, וגם הדאווין ירד לגיר נמוך.

דרך אגב, הגיר של המכונית של בודני (שם לא בדוי) מקולקל.