קל מאד להתפתות ולחשוב שהספר הוא התרפקות וגעגועים לעבר או במילה אחת - נוסטלגיה, למרות שבמבט רופף הוא נראה כך. קריאתו גורמת להתרגשויות חוזרות ונשנות כשהקורא מגלה שדברים שמספר הסופר וריגשו אותו, ריגשו גם את הקורא במקרים שונים בתכלית שקרו גם לו. וזה עניינה של הספרות!  הקורא מזדהה עם מחשבותיו ורגשותיו של הסופר ואומר לעצמו - גם אני הרגשתי או חשבתי כך אז כשקרה לי משהו שונה ובמקום שונה אבל חשבתי שרק אני מרגיש כך, והנה גיליתי עוד אדם שחווה חוויה דומה - הסופר שאת סיפורו אני קורא כרגע. לדעתי, ההזדהות עם הסופר וסיפורו ומציאת מקבילות מדויקות בין מה שמתאר הסופר ומה שמרגיש מי שקורא את סיפורו, הוא הגורם לכל אדם לאהוב ספרות; בספרות כל אדם יכול למצוא את עצמו ורגשות שחווה בעברו.

הסיבה השנייה להנאתי מהספר היא העברית העשירה, המקורית, הקלילה והחביבה מצד אחד, אך המוקפדת מאד מאד מאידך. כשמדובר בשפה, אצל מאיר שלו הכל מדויק להפליא.

וישנן עוד סיבות לכך שאהבתי את הספר: ההומור, אהבת הטבע: החי והצומח ויחסו האוהב לחיות שאתן גדל. ואני אשתדל להדגים כמה דגימות, שלעניות דעתי עושות את סיפורו של מאיר שלו חי, מצחיק, מרגש ובעיקר מקורי שלא גלש לנדוש ולמובן מאליו.

הנה כך מתאר הסופר את סוסו האהוב ווייטי (וו פתוחה): ווייטי היה סוס יפה, תיאטרלי במקצת, שצריך היה למשוך כרכרה ברחובות תל אביב ואולי אף בשאנז אליזה או בסנטרל פארק, אבל מצא את עצמו שקוע עד ארכובותיו בבוץ של עמק יזרעאל. הוא לא היה חזק וחרוץ כמו סוסים אחרים בכפר, שהיו סוסי עבודה ממש,  לא מבחינה גופנית וגם לא מבחינה נפשית. אבל היו לו שאר רוח וחוש הומור, והוא אהב לעשות הצגות. לפעמים, כשהיו הדוד מנחם או הדוד יאיר אומרים משהו מצחיק - הדבר קרה לעתים קרובות מאד - נדמה היה שגם הוא מחייך. 

לא אחת ברח ווייטי מהבית, בדרך כלל לביקורים ליליים אצל סוסות, ביקורים שהעלו את חמת האיכרים כי הביאו לעולם עוד סוסים שלא ראו בעבודה את חזות הכל. ולמרות זאת לא הסכימו הדודים שלי לסרס אותו, כמו שעשו איכרים אחרים לסוסי העבודה שלהם. הם אמרו שהסירוס הוא דבר נורא ובהמות המשק סוסלות די הותר גם כך.

הנה עוד תובנה, נפלאה בעיני, שמצאתי בספרו של מאיר שלו, על הזיכרון: הזיכרון האנושי מתעורר וכבה כחפצו. הוא מעמעם ומחדד מעשים, מגדיל ומקטין את עושיהם, ברצותו ישפיל וברצותו ירומם. כשקוראים לו הוא מתחמק, ובשובו יצוץ בזמן ובמקום שנוחים לו. אין לו מלך, שוטר, קטלוג ומושל. סיפורים מתערבים זה בזה, עובדות מצמיחות ייחורים. המצבים, המילים והריחות - הו, הריחות - האצורים בו, משולבים במחסניו באי-סדר גמור ונפלא. לא בסדר כרונולוגי, לא לפי גודל או חשיבות ואף לא לפי האלף-בית.

ולבסוף, אהבתו האינסופית לסבתו טוניה. הנה קטע שמבטא אותה באופן נפלא: שנים רבות אחר כך, כשספרים שלי תורגמו לרוסית, הוזמנתי למוסקבה לדבר עליהם לפני קהל הדוברים את שפתם של סבי וסבתי. קיבלתי שם מחמאה שלא קיבלתי בשום מקום אחר - שגם אם אינני כותב רוסית, אני סופר רוסי. אמרתי להם שהדבר לא מפליא אותי, כי השפיעו עלי ארבעה מספרים רוסים גדולים: ניקולאי גוגול, ולדימיר נבוקוב, מיכאיל בולגקוב וסבתא טוניה, שאולי עוד לא שמעתם עליה כאן במוסקבה, אבל ממש כמו גוגול, היא סיפרה סיפורים נפלאים וגם היא נולדה וגדלה באוקראינה, אלא שהוא נולד בכפר ושמו סורוצ'ינסק והיא בכפר ושמו רוקיטנו, שנשמע כה קטן ויפה במבטא שלה.