איזה יום היה לנו.

שלושה שבועות קודם לכן שברתי את הראש, איך איך איך אני חוגגת לגדול שלי את יום ההולדת ה - 11.

את הבאולינג האיזורי כבר הספקנו להרוס ביום ההולדת הכיתתי לפני כשנתיים, אפילו קיר גבס גמר שם חבוש ומגובס (שמתי איקס)

ליום הולדת כיתתית בכיתה ה', איך שהוא כבר לא נראה לי מתאים משחק החבילה, לאחר ששבוע קודם לכן פצחו בסלאו מרחק 1/2 מטר (מרחק תיקני לגיל 11)...ולאט לאט הם מתקרבים לגיל שפרס הניחומים היחיד שיכול לפצות אותם בתוך חבילה מגיע באריזה מצודדת עם זנבון קטן ועגול מאחור (עוד איקס).

להזמין כמה חברים מהכיתה יכול לגרום למשבר פרלמנטרי קשה עם אלו שלא יוזמנו לנחור עם הגדול על המזרנים בחדר ואת כולם בחיים לא נוכל לאכלס באופן שלא יוריד את ערך הבית בבדיקת שמאי.

ואז החלטתי. נערוך הגרלה והזוכה יקח את המתוק שלנו ליום כיף שחלק ממנו נובע מעצם העובדה שביום חול כשהחברים יצטרכו לענות באותן שעות על שאלות נוסח: מי אמר למי? (ואת מי זה מעניין בעצם?), כמה זה קוסינוס פלוס טנגס? (ושוב, את מי זה מעניין כשהסינוסים של מרבית הילדים סתומים עכשיו?) או כמה זמן אורך מילוי בריכה בגודל...? (מי ממלא בריכה כשיש כאלו הטלי בצורת?)....באותן שעות הבן המופלא הזה שלנו יעשה את הכיף של החיים.

הוא קם כולו מרוגש ולא גילינו לו מה התוכניות.

יצא שאני יצאתי בהגרלה והיום כיף היה של שנינו.

התנעתי את הרכב לכיוון הדר והיתה לנו נסיעה מלאת ריגושים וספקולציות: "אמא נוסעים ל...לא לא לא פנית עכשיו לכיוון השני, אז אולי ל..." בסוף בסביבות רח' החלוץ חילץ הילד את הפיתרון לסוגיה ונכנסנו בסופו של דבר למדעטק.

פצחנו בסרט תלת מימדי על הרי געש...היתה לנו הקרנה פרטית (כי כשלבעלי המוזיאון ימי חול חול ואין מה לאכול, אני נהנית מנקמה מתוקה על אותה פעם בודדת שנחלצנו מתערוכת הגופות עם כף של נעל והם ספרו את הסטפות).

איזה סרט, אפילו הכיסאות התרוממו ולפתע הרגשנו מישהו נוגע לנו בטוסיקים (בחיי שזה היה דינוזאור שיצא מהמסך, דינוזאור שטוף הורמונים כנראה).

אחר כך הסתובבנו בין החדרים ובין המוצגים השונים, הרגשנו כמו שתי עליסות בארץ המדע ושכחנו את עצמנו לדעת.

יצאנו אחרי כארבע שעות לכיוון ארוחת הצהריים.

הבן שלי כרגיל הביא יופי של בחירה כאשר הלך על המבורגר צימחוני ב"בורגר בורגר בורגר" אבל אני פיציתי את הבשר המקופח והורדתי נתח בורגר אנטריקוט שעדיין ניכרים היו בו סימני חיות ודופק קל שהרימו והורידו קלות את חלקה העליון של הלחמניה.

למי איכפת....מה אני סוטה מהנושא? החשוב הוא שהבן שלי היה מרוח בקטשופ וחיוך מיליון דולר מלווה בשתי גומות החן המטרפות שלו, הוא היה מאושר.

גם אני הייתי מאושרת מלראות אותנו כך, לבד בלי לחץ, בלי תינוקת, בלי עם..ובכלל עם יכולת להעניק מאתיים אחוזי צומי הדדיים.

"חשבת שזהו מתוק?" חייכתי והמשכתי: "אז זהו שלא".

התחנה הבאה באולינג (באיזור שטרם הוכרז כאיזור מוכה אסון טבע כבאולינג הקודם שביאזורינו).

גלגלנו כדורים כאילו אין מחר, לא אחד? לא שניים? שלושה משחקים שבסופם איבדתי כל תחושה באגף העליון השמאלי ובשלב מאוחר יותר חזרה התחושה בריבית דה ריבית מלווה בכאבי כתפיים ובכלל....הוא לא הרגיש דבר. המתוק שלי גילגל כדור לאט לאט, במהירות של 1/2 מטר לשעה בערך. כדור אחד אפילו עצר לחניית ביניים במסלול המקביל (זה היה במקביל או במקביל למקביל?) בכל אופן זה כנראה היה השלב בו הרימו למתוק גדרות, כי הכדורים שלו הסיגו גבול והגיעו לגבולות 67 (מס' המסלול הקיצוני ימני).

ובין כל הפרטים הטכניים הללו, איך אוכל, בחורה רגשנית שכמותי, לא לסיים אם הדבר החשוב מכל.

כשהלך הנפלא שלי להתקלח בסוף יום, שמעתי צלילי קינוחי אף ובכי בוקעים מהמקלחת, לפתע הוא הופיע מולי עירום כביום היוולדו ועיניו אדומות ולחות.

"מה קרה מתוק?"

ידעתי והוא רק חיזק ואמר לי:

"אמא, כמה השקעתם בי היום, אני כל כך מאושר וכל כך עצוב שנגמר היום הזה, זה היה יום ההולדת הכי מקסים שהיה לי בחיים...לא יכול לחשוב על כך שאצטרך לחכות עוד שנה שלמה".

חיבקתי אותו.

"אל תדאג מתוק, לא נחכה שנה עד יום הכיף הבא, אולי הוא לא יהיה כל כך גדוש, אבל נעשה עוד כאלו, כי גם לי זה עשה כל כך טוב".

כך עמד מולי נער שרק אתמול לפני 11 שנים נולד, נער בתחילת גיל התבגרותו, עירום וכל כך כל כך ילד, למי היה איכפת בכלל שהגוף שלו הולך ומשתנה אל מול עיניי, אני רואה אותו כפי שהוא והוא כל כך הילד של אמא.

מזל טוב אהוב נפשי, חיי.