ושוב תחזור לה מלכות החורף. אולי פחות מאיימת מזו הקודמת, פחות ממיתה ממנה, אך מקפיאה לא פחות. גם זה יהיה חורף עצוב, אך כמו קודמו- גם נעים יהיה. נעים וקסום. חורף של סיפורים ושל אנשים יקרים.
אתה אכן תתקשר אליה מדי פעם, בעיקר בחגים, ותשוחח עמה. היא תמיד תשמח לשמוע את קולך אך יהיו אלו שיחות קצרות למדי.
פעם אחת אף תזמין אותה לאיזו תערוכה במוזיאון אך היא תשיב לך שלצערה אין היא פנויה. ופעם אחרת שבה תתקשר, בליל חורפי קר ותאמר לה שתשמח לראותה, היא תשיב לך, במבוכה קלה שהיא יוצאת כעת עם מישהו. מובן שתאחל לה הצלחה וגם תתכוון לכך אך מובן שהקור החורפי שסביבך יחדור לרגע אל ליבך ויעטוף אותו בתחושה צובטת של געגועים.
בפעם האחרונה שבה תשוחח עמה, בערב חג השבועות, כשאתה מטייל לבדך במדשאות המוריקות שמעל הים, מול גן השעות היפות הבודד, אנשים רבים ומשפחות רבות מסביבך ותחושת החג שורה בהם כולם, היא שוב תשמח לקולך אך כאשר תשאל אותה לשלומה היא תשיב- ככה...בסדר, בקול נעצב במקצת. למרות שבתוכך תרצה לשאול אותה האם קרה משהו תחליט שלא לעשות כך ותהיה זו שוב שיחת חג קצרה ונעימה, השיחה האחרונה שתהיה בינכם. זמן לא רב לאחר מכן ימחקו להם כל המספרים מתוך הטלפון האישי שלך וגם כך אתה תהיה לפני תקופה חדשה בחייך ומקרינה כבר לא תשמע. מספר שנים לאחר מכן, כשאותה תקופה חדשה כבר תתחלף לה בתקופה אחרת, בבוקר שבת שקטה וחמימה אחת, תמצא את עצמך שם כך לפתע. בית הספר כבר מזמן נהרס, כפי שסופר כאן בתחילתו של סיפור זה, ובמקומו ישתרע סביבך פארק רחב ידיים, ירוק ומטופח, שדרת עצים רחבה חוצה אותו לכל אורכו, נקודת חיבור בין התחנה הישנה לזו החדשה, אי ירוק ופלאי בלב הים האפרורי שסביב, מקום מפלט לאלפי הדיירים הזרים המתגוררים כאן, להם ולילדי העולם שלהם. אך בשעת בוקר זו יהיה המקום כמעט וריק מאדם. רק היונים והעורבים יאכלסו את מדשאותיו המוריקות. יהיה זה כבר לאחר הגירושים הגדולים ורבים מאותם דיירים זרים שהתגוררו כאן בחורף ההוא, כבר לא יהיו.
אתה תפסע ברחבי הפארק, נהנה מחומה המלטף של השמש ומהדממה העוטפת, שאינה מאפיינת את האזור בשאר ימות השבוע.
והנה תבחין לפתע בבחורה צעירה ושזופה אחת, שיערה הקצר מתולתל ופניה יפות והוזות, כשהיא לובשת גופיה ומכנסיים קצרים, תלויים ברפיון על מותניה וכמעט חושפים את ערוותה המגולחת. הבחורה תפסע גם היא על אחת המדשאות, כמעט מתוך ריקוד, ידיה מונפות אל-על, פניה מביטות גם הן למעלה ועיניה עצומות. אתה תקרב אליה מעט כמהופנט ותוכל לשמוע אותה משוחחת אל עצמה, או בעצם משוחחת אל השמש ומבקשת ליהנות גם כן מקרניה המחבקות. למרות חזותה החיצונית מילותיה ישמעו כשירה והדבר כה יפליא אותך עד כי לא תוכל להסיר את מבטך ממנה, כמוך יעשה גם צעיר נוסף שעבר במקרה במקום.
אותה בחורה תמשיך לרקד אל השמש, יחפה, גופה היפה והחשוף מתפתל בתנועות מכשפות ואז היא תפקח את עיניה לרגע, תבחין בך ותחייך. היא תשאל אותך אם יש לך סוכרייה בשבילה. מובך מעט, תחייך ותניע בראשך לשלילה. היא תצחק לעצמה ואז תפסע לעבר גדר מכוסה בפרגוד, הנמצאת בקצה הגן. היא תסיט חתיכה קרועה בפרגוד, תביט אליך, תחייך שוב, ואז תעבור במהירות מבעד לפתח בגדר, מבעד לפרגוד ותבלע בצד השני. נו, למה אתה מחכה, היא רוצה אותך, לך אחריה. יאיץ בך הצעיר השני אבל אתה תהסס ותישאר במקומך. לבסוף תפקע סבלנותו והוא ימשיך ויסתלק משם. אתה תמצא עצמך עדיין עומד במקום, מביט לעבר הגדר, לעבר הפרגוד הירוק המתנודד מעט ברוח הקלה, השקט ישוב ויעטוף את עצמו סביב. לבסוף תרגיש כיצד רגליך כאילו ולוקחות אותך מעצמן, תלך ותקרב אל הגדר עד שתעמוד מולה, מול הפתח הקטן המופיע בה, תביט מעט סביבך ואז תסיט את הפרגוד ככל יכולתך ותעבור דרכו.
נפש חיה לא תהיה שם, גם אותה נערת שמש כבר נעלמה, אך אתה תמצא את עצמך עומד מופתע מול מתקנים דוממים של גן ילדים ומיד תעלה בך ההכרה כי זהו הגן של ביאליק! הגן בו היית אז. למרות שאת בית הספר כולו הם הרסו, הגן נותר על עומדו לאחר סגירתו ופשוט כוסה מאז בפרגוד הזה.
מתקנים שוממים, מעלי אבק ואף חלודה ובכל זאת נשמה כל כך גדולה טמונה בהם, זיכרונות כל כך נעימים נוטפים מהם.
אתה תתחיל לפסוע לאט בין המתקנים, נוגע בחלקם, מתמכר לתחושה ולזיכרון, כפי שאותה נערה הזויה התמכרה אל מגע השמש.
הנה, כאן טיפסת כדי להוריד להם כדור מהסככה, אותו נהגו להעיף אליה שוב ושוב למרות בקשותיך. ועל המגלשה ההיא שמרת פעם אחת, בשעה שהגננת הלכה לכמה דקות, והם החלו לדחוף זה את זה, צחוקם המאושר גובר גם על רעש האוטובוסים שסביב.
וכשתלך כעת בתוך הדממה הזו, שמש הבוקר, כמו הזיכרונות, עוטפת את כולך, יתעורר לו שוב הגן הנטוש לחיים וקול צחוקם העליז של ילדי העולם שלך ישוב אליו כבמטה קסמים. מתערבב בהרמוניה מכשפת עם קול צחוקה הענוג של קרינה.
ריאן, אוסס, ג`ורדי, ישראל, דבורה, עדן, מיראקל, אמה, גוז`ף, יענקל`ה וכל האחרים, איני יודע מי מכם זכה להישאר כאן עד היום ומי גורש לתמיד ביחד עם משפחתו לארץ לא לו, ובכל זאת מתפלל אני כי טוב לכם כעת, תהיו היכן שתהיו... וגם לך קרינה יקרה, גם לך אשא ממעמקי ליבי תפילה מעין זו.
וכעבור דקות לא מעטות אתה תחליט כי הגיע זמנך להקיץ ותצא מבעד לפתח, מותיר אחריך את התחנה האבודה, המיואשת, הכה מוכרת, את הגן הנטוש, את צחוקם של ילדי העולם ושל אישה אחת, חמימה ואהובה.
|